תעש - כשל ההנהגה נמשך
תעש - כשל ההנהגה נמשך
אריה אגוזי
| 19/05/2011
התנהלות הממשלה מול הבעיות של התעשייה הצבאית (תעש) מעוררת שאלות רבות על מידת ההבנה של השרים האחראים עד כמה המצב חמור.
בעבר, בתוך האווירה של חוסר אכפתיות מצד שרי הביטחון והאוצר נהגו "מקורות בכירים" ברשות החברות או באוצר לשחרר מדי כמה שבועות הצהרה על הכוונה לפרק את התעשייה הצבאית ולמכור חלקים ממנה לתעשיות הביטחוניות האחרות. מרחק הנסיעה ממתקני התעשייה הצבאית ברמת השרון למשרדי הממשלה בירושלים הוא לכל היותר שעה, אבל נדמה שהוא למעשה מרחק הטיסה מכאן למאדים. לפני מספר חודשים הוחלט סוף כל סוף על מיזוג התעש ברפאל, אבל גם החלטה זו נשארה בגדר הצהרה.
בירושלים יושבים פקידי ממשלה תלושים מכל מציאות ומפריחים הצעות, מחשבות והגיגים ללא כל בסיס הגיוני. מדינת ישראל זקוקה לתעשייה צבאית חזקה שלא חייבת מדי כמה חודשים לחזר על פתחי משרדי האוצר והביטחון כדי לקבל כסף לתשלום משכורות. המתח הנוכחי עם טורקיה והשלכותיו בעולם, הם תזכורת לכך שבכל יום עלולה ישראל להיות מוחרמת בעולם כאשר המשמעות חוסר יכולת למכור מוצרים צבאיים לכמה מדינות ובמקביל חוסר יכולת לרכוש מערכות שונות.
במצב עניינים זה, חייבת ישראל להיות בעלת תעשייה צבאית חזקה שתוכל לספק לה פגזים, רקטות, תחמושת קלה ואמצעי מיגון שונים. ואולם, ברשות החברות לא מבינים את המשמעות. הם רוצים למכור, למזג, לצמצם כדי לעשות סימן וי על המשימה שנראית להם כשיא ההישגים.
התכנית הראשונית הייתה למכור שתי חטיבות של התעשייה הצבאית - את חטיבת גבעון המייצרת מנועים לטילים ומשגרי לוויינים ואת חטיבת הנשק החכם. הפקידים בירושלים יכולים לפעול כרצונם היות והשרים הממונים, שר הביטחון אהוד ברק ושר האוצר יובל שטייניץ, ממש לא מתעניינים בגורלה של התעשייה הצבאית. זה מוזר שכן ברק הוא "מר ביטחון" ושטייניץ היה מחובר לתחום בעודו חבר כנסת. אבל ממקום מושבם כיום, מה שקורה לתעשייה הצבאית ממש לא מעניין אותם אם לשפוט על פי ההתנהלות שלהם. התכנית הזו לא מומשה וטוב שכך.
במקום לפתור פעם אחת ולתמיד את בעייתה של החברה החיונית לביטחון ישראל, מאפשרים שני השרים לפקידים המתחלפים בקצב, לזרוק לחלל האוויר הצעות ללא כל בסיס. הלקוחות של התעשייה הצבאית בחו"ל קוראים את הדברים ומגלים דאגה. הם לא מבינים מה קורה כאן, ואנשי החברה מתקשים להסביר להם. מדי כמה שבועות מפטפט "מקור בכיר" באחד מהגופים הממשלתיים כדי לתפוס כותרת ולא יודע או לא רוצה לדעת, איזה נזק הוא גורם לתעשייה הצבאית שהוכיחה פעמים אין ספור כי ברגע המכריע היא מספקת את המערכות שצהל היה זקוק להן.
וכך, מנסה התעשייה הצבאית לשרוד, לפתח ולייצר מוצרים ייחודיים שצה"ל מעוניין בהם. החברה יכולה לעשות זאת למרות הקשיים אבל היא לא תוכל להמשיך ולעשות זאת אם תמשך הפרחת התכניות שלא מחוברת לכל מציאות.
מה היה קורה לו היו שתי החטיבות המצליחות נמכרות לחברת אלביט מערכות, התעשייה האווירית רפאל או משקיעים אחרים? מי שהיה רוכש היה נהנה מאוד מהידע העצום המצוי בשתי החטיבות. אבל בלי שתי חטיבות אלה, מי היה מממן את המשך הייצור של ה"ברזלים" הפשוטים כמו פגזים, תחמושת ופצצות שבלעדיהם לא ניתן לנצח מלחמה? זה לא מעניין את הפקידים. הם רוצים כאמור לסמן "וי" על ביצוע של תכנית שאין לה כל בסיס.
במקום למצוא פתרונות עקומים צריך פשוט לסייע לתעשייה הצבאית למחוק את ה"גיבנת" של העבר, שנוצרה בעיקר בגלל התחייבות לשם פנסיות לפורשים ולתת לה לעשות שימוש בראש נקי מדאגות, בידע העצום שלה תוך כדי שיתוף פעולה עם תעשיות ממדינות אחרות כמקובל בעולם. זה יפתור את הבעיה ולא ההצעות העקומות שהועלו ולא מומשו על היום, וטוב שכך.
התנהלות הממשלה מול הבעיות של התעשייה הצבאית (תעש) מעוררת שאלות רבות על מידת ההבנה של השרים האחראים עד כמה המצב חמור.
בעבר, בתוך האווירה של חוסר אכפתיות מצד שרי הביטחון והאוצר נהגו "מקורות בכירים" ברשות החברות או באוצר לשחרר מדי כמה שבועות הצהרה על הכוונה לפרק את התעשייה הצבאית ולמכור חלקים ממנה לתעשיות הביטחוניות האחרות. מרחק הנסיעה ממתקני התעשייה הצבאית ברמת השרון למשרדי הממשלה בירושלים הוא לכל היותר שעה, אבל נדמה שהוא למעשה מרחק הטיסה מכאן למאדים. לפני מספר חודשים הוחלט סוף כל סוף על מיזוג התעש ברפאל, אבל גם החלטה זו נשארה בגדר הצהרה.
בירושלים יושבים פקידי ממשלה תלושים מכל מציאות ומפריחים הצעות, מחשבות והגיגים ללא כל בסיס הגיוני. מדינת ישראל זקוקה לתעשייה צבאית חזקה שלא חייבת מדי כמה חודשים לחזר על פתחי משרדי האוצר והביטחון כדי לקבל כסף לתשלום משכורות. המתח הנוכחי עם טורקיה והשלכותיו בעולם, הם תזכורת לכך שבכל יום עלולה ישראל להיות מוחרמת בעולם כאשר המשמעות חוסר יכולת למכור מוצרים צבאיים לכמה מדינות ובמקביל חוסר יכולת לרכוש מערכות שונות.
במצב עניינים זה, חייבת ישראל להיות בעלת תעשייה צבאית חזקה שתוכל לספק לה פגזים, רקטות, תחמושת קלה ואמצעי מיגון שונים. ואולם, ברשות החברות לא מבינים את המשמעות. הם רוצים למכור, למזג, לצמצם כדי לעשות סימן וי על המשימה שנראית להם כשיא ההישגים.
התכנית הראשונית הייתה למכור שתי חטיבות של התעשייה הצבאית - את חטיבת גבעון המייצרת מנועים לטילים ומשגרי לוויינים ואת חטיבת הנשק החכם. הפקידים בירושלים יכולים לפעול כרצונם היות והשרים הממונים, שר הביטחון אהוד ברק ושר האוצר יובל שטייניץ, ממש לא מתעניינים בגורלה של התעשייה הצבאית. זה מוזר שכן ברק הוא "מר ביטחון" ושטייניץ היה מחובר לתחום בעודו חבר כנסת. אבל ממקום מושבם כיום, מה שקורה לתעשייה הצבאית ממש לא מעניין אותם אם לשפוט על פי ההתנהלות שלהם. התכנית הזו לא מומשה וטוב שכך.
במקום לפתור פעם אחת ולתמיד את בעייתה של החברה החיונית לביטחון ישראל, מאפשרים שני השרים לפקידים המתחלפים בקצב, לזרוק לחלל האוויר הצעות ללא כל בסיס. הלקוחות של התעשייה הצבאית בחו"ל קוראים את הדברים ומגלים דאגה. הם לא מבינים מה קורה כאן, ואנשי החברה מתקשים להסביר להם. מדי כמה שבועות מפטפט "מקור בכיר" באחד מהגופים הממשלתיים כדי לתפוס כותרת ולא יודע או לא רוצה לדעת, איזה נזק הוא גורם לתעשייה הצבאית שהוכיחה פעמים אין ספור כי ברגע המכריע היא מספקת את המערכות שצהל היה זקוק להן.
וכך, מנסה התעשייה הצבאית לשרוד, לפתח ולייצר מוצרים ייחודיים שצה"ל מעוניין בהם. החברה יכולה לעשות זאת למרות הקשיים אבל היא לא תוכל להמשיך ולעשות זאת אם תמשך הפרחת התכניות שלא מחוברת לכל מציאות.
מה היה קורה לו היו שתי החטיבות המצליחות נמכרות לחברת אלביט מערכות, התעשייה האווירית רפאל או משקיעים אחרים? מי שהיה רוכש היה נהנה מאוד מהידע העצום המצוי בשתי החטיבות. אבל בלי שתי חטיבות אלה, מי היה מממן את המשך הייצור של ה"ברזלים" הפשוטים כמו פגזים, תחמושת ופצצות שבלעדיהם לא ניתן לנצח מלחמה? זה לא מעניין את הפקידים. הם רוצים כאמור לסמן "וי" על ביצוע של תכנית שאין לה כל בסיס.
במקום למצוא פתרונות עקומים צריך פשוט לסייע לתעשייה הצבאית למחוק את ה"גיבנת" של העבר, שנוצרה בעיקר בגלל התחייבות לשם פנסיות לפורשים ולתת לה לעשות שימוש בראש נקי מדאגות, בידע העצום שלה תוך כדי שיתוף פעולה עם תעשיות ממדינות אחרות כמקובל בעולם. זה יפתור את הבעיה ולא ההצעות העקומות שהועלו ולא מומשו על היום, וטוב שכך.
