טור של עמיר רפפורט: מחדל רב שכבתי שהוביל למלחמה רב זירתית
פיגוע בירושלים, מבצע במחנה הפליטים ג'נין, ההכנות הנמרצות לחידוש הלחימה בעזה, דילמת השבויים, הדילמה האסטרטגית בצפון, ופרטים על מחדל שהוא הרבה יותר גדול מהכשל המודיעיני. שבוע שמיני של מלחמה, שרק נראה שקט. יחסית
עמיר רפפורט
| 01/12/2023
הצער על פניו של הקצין שמילא את אחד התפקידים הבכירים ביחידה 8200 בשנים האחרונות נראה השבוע אותנטי: "קיבלנו את כל התקציבים והאמצעים שרק ביקשנו, ונכשלנו כישלון מוחלט", אמר לי בכאב, בלי לנסות לייפות את התמונה.
הדברים נאמרו על רקע הפרסומים שהיו על חליפת הדואר האלקטרוני ובה האזהרות של ו', הנגדת מ-8200, שפענחה את תוכניות החמאס בצורה מדויקת ומצמררת, אך קציני המודיעין הבכירים באוגדת עזה ובפיקוד הדרום הגדירו את דבריה כ"דמיוניים".
ההתכתבות "רצה" בדואר הפנימי של היחידה, ונחשפה לעיני רבים בשורה של פרסומים בתקשורת. אבל לא הכול יצא לאור. מסתבר כי בידי המודיעין היו את התוכניות החמאס. מסיבות מובנות, לא ניתן לפרט כאן עד כמה הן היו מפורטות.
ההתעלמות מהניתוח של ו', כמו גם מהאזהרות הברורות של התצפיתניות לאורך גדר הרצועה, שנחשפו באחרונה בכלי התקשורת אף הן – מושכות את מרב תשומת הלב.
אבל האמת היא שהמחדל שקדם למלחמה שפרצה בבוקר שמחת תורה הוא רב שכבתי, עמוק, יסודי: הרבה מעבר להחמצה המודיעינית הבלתי נתפסת היה גם מחדל מבצעי מזעזע וכשל תפיסתי יסודי.
אגיע לשלוש השכבות של המחדל עם כמה פרטים חדשים, אבל נתחיל בזירות הלחימה העיקריות בשבוע השמיני של המלחמה – וקודם כל השטחים: הפיגוע בטרמפיאדה בשכונת רמות בירושלים אתמול בבוקר היה תזכורת לכך שהזירה הפלשתינית מבעבעת גם כן. כאילו ששכחנו.
הפיגוע בוצע על ידי מחבלים בעלי תעודות זהות כחולה ממזרח ירושלים, אבל גם מעבר למחסומים המקיפים את הבירה, מספר ההתראות לפיגועים שובר שיאים. הסיבה העיקרית לירידה במספר הפיגועים בפועל, ביחס לדם הרב שנשפך בשבועות שקדמו למתקפת הפתע בעוטף עזה, היא בעיקר המעבר של פיקוד המרכז והשב"כ לגישה התקפית.
בחסות מה שקרה בעזה, הכפפות הוסרו גם באיו"ש. כך, צה״ל הפציץ מסגד בשכם, לראשונה אי פעם. המסגד מוכר כבסיס טרור כבר מימי האינתיפאדה השנייה, אבל צה"ל לא העז לתקוף אותו. פעולות התקפיות משמעותיות היו באחרונה גם בטול כרם ובימים שלישי ורביעי השבוע היעד שוב היה מחנה הפליטים ג'נין – מעוז הטרור הפלשתיני מימי האינתיפאדה השנייה.
כמו יחסי הכוחות החד משמעיים בעזה, לטובת צה"ל, פשטו על מחנה הפליטים כוחות לא פרופורציונאליים לאויב שציפה להם. הכוחות כללו לא פחות מאשר היחידה המשטרתית המיוחדת (ימ"מ), כוחות מילואים מ"דובדבן", מילואימניקים מחטיבה 464, לוחמי הנדסה ומג"ב. מעליהם ריחף כלי טיס ששיגר טיל אוויר-קרקע לעבר דמויות חשודות, לפחות במקרה אחד.
הפעולה "נופחה" בהודעות השב"כ וצה"ל למרות שלאמיתו של דבר, היעד לא היה אחד מבכירי המבוקשים בשטחים, אפילו לא מחבל מה"טופ 10", אלא מוחמד זביידה, פעיל ג'יהאד איסלאמי, שקיבל מהשב"כ את התואר המפוצץ "מפקד מחנה הפליטים ג'נין". ספק אם ידע שהוא כזה.
האמת היא שזביידי היה מעורב בפיגועים אבל זכה ל"שדרוג" במעמדו בעיקר בשל שם משפחתו – הוא אחיינו של זכאריה זביידי, המבוקש המפורסם מימי האינתיפאדה השנייה לפני שני עשורים, שהצטרף ל"הסדר מבוקשים" בסופה, ופרש לתיאטרון.
הפגיעה בזביידי האחיין דווקא בלב מחנה הפליטים ג'נין הייתה לפיכך גם מעין "איתות" סמלי לכל שאר מעוזי הטרור בשטחים. בכל מקרה, למוחמד זביידי לא היה סיכוי מול הכוחות שתקפו אותו: הוא נהרג בדירת מסתור ביחד עם המבוקש חוסאם חנון, שהיה עימו.
הפעולה הייתה כרוכה גם בהסתבכות, בשל הריגתו של הילד אדם אל רול, רק בן 8. בצה"ל טוענים כי הוא ניסה להשליך מטען לעבר הכוחות, אבל מפאת גילו הצעיר קשה לשכנע בכך את הפלשתינים ואת התקשורת העולמית. התעמולה בעניין הזה כבר עובדת.
עזה: ההפתעות שבדרך
זירת השטחים שוב תידחק מהכותרות בשבוע הבא, כאשר תתחדש הלחימה בעזה במלוא עוזה. לפי כל הסימנים, ההארכות של ההפוגה כדי לקבל בכל יום "מנה" נוספת של חטופים עומדות למצות את עצמן, וקשה לראות את ישראל מסיימת בכך את המלחמה, ללא חידוש התמרון בצפון הרצועה וגם בדרומה.
בעיקר אחרי שראש הממשלה, השרים גנץ וגלנט, ולמעשה כל צמרת צה"ל מחויבת לכך. גם פומבית.
ההפוגה לא נוצלה על ידי הדרג המדיני להתרעננות אישית: נכון להשבוע, שר הביטחון גלנט עדיין לא ראה את הבית בעמיקם מאז הבוקר של 7 באוקטובר. אשתו קלודין מספקת לו את המלאי הבלתי נגמר של חולצות שחורות מכופתרות – היישר אל פינת השינה בלשכה בקומה ה-14 בבניין צמרת צה"ל ומשרד הביטחון, בקריה בתל אביב.
בסך הכול, ההחזרה המרגשת של למעלה מ-100 חטופים עד כה היא הישג גדול של ישראל, וניתן בהחלט לייחס אותו גם ללחץ שהפעיל על החמאס התמרון הקרקעי המוצלח של צה"ל בצפון הרצועה.
אבל עדיין יש בעזה חטופים כה, כולל עשרות חיילות וחיילים (יש גם שישה נעדרים שכאילו בלעה אותם האדמה ועדיין לא ברור מה עלה בגורלם.)
החזרת החטופים הישראליים, שעוד נותרו בעזה, תהפוך למסובכת הרבה יותר כאשר תהיה לחימה כבדה באזור חאן יונס, שם, ככל הנראה, מרוכזים רובם, וכנראה גם נמצאים ראשי החמאס, כולל יחיא סינוואר ומוחמד דף.
בראיה לאחור, מי שניצלו היטב את ההפוגה היו אנשי החמאס שנשמו אוויר, הוציאו את הראש מהמנהרות, בחנו את המיקומים של צה"ל, העבירו ידע על נקודות תורפה של צה"ל שהתגלו מבחינתם בלחימה, ואולי גם טענו משגרי רקטות (לא נשארו הרבה) והניחו מטענים שנועדו לפגוע בכוחותינו.
צה"ל ניצל את הזמן לא פחות טוב, ולא רק להתרעננות של הכוחות. את הפקת הלקחים בצה"ל, תוך כדי מלחמה, מוביל תת אלוף גיא חזות, שחזר לארץ מתפקידו הרגיל כנספח צבאי בחו״ל. רשימת הלקחים לחיוב ולשלילה ארוכה ותמשיך להתארך עד לסוף המלחמה, הנה כמה דברים חיוביים ונושאים לשיפור.
נתחיל בלקחים לחיוב: השילוביות בין כוחות האוויר, הים והיבשה, מוכיחה את עצמה במלחמה – וכך גם מהלך דרמטי על אופן פינוי הפצועים בצה"ל. מסתבר, כי לפני המלחמה החליט מפקד חיל האוויר לשעבר, עמירם נורקין, להקצות צוותי מילואים שלמים של היחידה היוקרתית לחילוץ בהיטס – 669 – לעבודה מהקרקע ממש עם זרוע היבשה.
כך, צוותו לוחמי עלית של 669 לכל זירת לחימה, כולל רופאים שנמצאים בקו הראשון של החזית. צוותי לחימת הקרקע של 669 מגיעים לפצועים באופן מיידי, ומתחילים לטפל בהם בשטח. הם מתואמים מראש עם צוותי הפינוי המוטסים - ויודעים כיצד לפנות כל פצוע. לצה"ל היו בקרבות בעזה מאות פצועים ושיטת הפינוי הייחודית הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, והצילה חיים רבים.
וגם זה: מתברר כי מערכת ההגנה האקטיבית להגנה על טנקים ונגמ"שים מפני טילי נ"ט (המכונה "מעיל רוח") רשמה אחוזי הצלחה גבוהים הרבה יותר מאשר הציפיות.
עוד הצלחה גדולה, ששבתה לבבות רבים במדינה, קשורה לתפקודן של הלוחמות, ובעיקר השיריונריות. השבוע הופעתי כאשר היו שהזכירו לי כי ניסוי מקיף לשילוב בנות כלוחמות טנקים - החל מלוחמות צוות ועד למפקדות – כבר נערך בביתה ספר לשיריון ב-1995 וזכה אז להצלחה עצומה.
למרות זאת, הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל אמנון ליפקין שחק, החליט שלא להמשיך בעניין. באותם ימים נשים עדיין לא שירתו בתפקידי לחימה אחרים בצה"ל, והחברה הישראלית עדיין לא הייתה בשלה לטנקיסטיות. הצדק נעשה באיחור של כמעט 30 שנה.
ועכשיו לאחת הצרות הגדולות של הלחימה עד כה: שיעור גבוה מאוד של לוחמים שנפגעו בשוגג על ידי כוחותינו ולא מאש אויב: טיל שנורה לכיוון הפוך, דחפורים וטנקים שדרסו בשוגג לוחמים, אש טנקים שגויה על כוחותינו ואפילו ירי ארטילרי ששוגר בטעות על כוחותינו (מפקד הכוח היורה הועבר מתפקידו).
אלו רק חלק מרצף המקרים שנלמד ומתוחקר כדי לצמצם את התופעה, שאופיינית ללחימה בשטח קטן כמו צפון רצועת עזה, אך גובה מחיר כבד מידי.
מחכים להפתעה
עוד לגבי ההפוגה, אין מה להתרשם יותר מידי מסרטוני התעמולה שבהם ניסה החמאס להוכיח שליטה בשטח בעת שחרור החטופים. האמת היא שבצפון הרצועה מצבו אנוש: כל המח"טים והמג"דים של הזירה כבר חוסלו על ידי צה"ל לצד אלפי לוחמים ועוד מאות מפקדים בדרגים הזוטרים.
התנגדות לכוחות עדיין צפויה בעיקר בעת השלמת הכיבוש של מעוזי חמאס, שעדיין לא טופלו ביסודיות. בדרום הרצועה, האתגר הצבאי יהיה קשה יותר מאשר בצפון, בעיקר כאשר תינתן הפקודה לנועה לעבר ערים כמו רפיח וחאן יונס – בשל הימצאותם של שני מיליון אזרחים לצד אלפי לוחמי חמאס.
האוכלוסייה בדרום כוללת כעת גם מיליון אנשים שכבר התבקשו לעזוב את בתיהם בצפון, לפני תחילת התמרון שם. כעת, צה"ל יצטרך להמציא דרכים לפעול בדרום מבלי לסכן את החטופים, ותוך שהוא נמנע ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים (עד כה יש בלחימה שלושה הרוגים בלתי מעורבים על כל חיסול של לוחם "רשמי" של חמאס, בממוצע). מעל לכל – על צה"ל לטפל במנהרות, שם נמצאים עדיין הרוב המוחלט של אנשי החמאס.
יש להניח כי צה"ל עדיין שם בעדיפות עליונה תוכניות מבצעיות לחילוץ חטופים שלא בהסכם ולחיסול של סינוואר ודף -שיכול לשנות את פני המציאות. נחזיק לו אצבעות בכך. האמריקאים, על כל פנים, ממשיכים לעקוב מקרוב אחר התוכניות של צה"ל.
הם מוודאים שצה"ל ימשיך לפעול אך ורק בהתאם לדין הבינלאומי וללא משבר הומניטארי (האמריקאים לא בהכרח יודעים זאת, אבל צה״ל מבצע ניסויים במערכות נשק נוספות לזירת הלחימה).
בלי קשר, האמריקאים ממשיכים להזרים לישראל כמויות בלתי נתפסות של תחמושת וכלי רכב קרביים - במאות אוניות ומטוסים עד כה. ידידות האמת עם בת הברית הוכחה כבעלת חשיבות עצומה.
כך או כך, חשוב להבין כי "תפריט" הלחימה שראינו בעת התמרון בצפון הרצועה הוא לא בהכרח מה שמצפה לנו בשלב הבא של המלחמה, מדרום לקו נחל עזה. שני הצדדים מכינים זה לזה הפתעות משמעותיות.
זה יהיה מאוד מפתיע אם לא יהיו הפתעות. לא רק בשדה הקרב: אולי סינוואר יפתיע גם בעסקה בלתי צפויה להחזרת החטופים, שישראל באמת תתקשה לסרב לה, למרות ההתחייבות הפומבית לחסל את ארגונו.
ראשי ארגוני הביון של ישראל, ארה"ב קטאר ומצרים, שבילו גם השבוע שעות ארוכות ביחד (הערוצים המצרי והקטארי מתנהלים במקביל ולא ביחד), לא מבזבזים את הזמן על שיחות סרק.
גם הביקור של מזכיר המדינה, אנטוני בלינקן, קשור לכך ולדיונים על היום שאחרי, שראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוכל להימנע מהם, למרות הסיכון הפוליטי שכרוך בכך, מבחינתו.
דילמה צפונית
בינתיים, המצב בצפון ממשיך להציב בפני ישראל דילמה אסטרטגית: כבר שמונה שבועות שבהן ישובי גבול הצפון, נטושים.
קשה להאמין, אבל הנסיעה בכביש הצפון, שמחבר את הישובים הקרובים ביותר לגבול, משלומי שבמערב ועד למנרה ומשגב עם שבאצבע הגליל, דרך אביבים, יפתח ואינספור ישובים נוספים – אסורה מזה חודשיים.
לצד הדרכים הפנימיות יותר, שאינן נמצאות על הכוונת הישירה של החיזבאללה, יכולתי להבחין גם השבוע בהיערכות הצבא – גדוד אחרי גדוד, חטיבה אחרי חטיבה - עשרות אלפי מילואימניקים וסדירים ערוכים לפקודת יציאה למלחמה מול חיזבאללה, שעדיין לא ניתנה.
ברמה הטקטית, השבוע הזה היה שקט כמעט לגמרי לאורך גבול הצפון, בהשפעת ההפוגה בדרום. ברמה העמוקה, לאחר שבועות ארוכים של לחימה מול חיזבאללה, שהוגדרה "מתחת לרף המלחמה", כל האפשרויות שעומדות בפני ישראל "לטפל" במצב הן גרועות.
אפשרות אחת היא לקוות שחיזבאללה יקפל את כוחות רדוואן שלו אל מצפון לנהר הליטאני, בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך.
לכן, אם ישראל מעוניינת שתושבי קו הגבול בצפון ישובו לבתיהם לאחר מה שקרה ב"עוטף עזה" בשמחת תורה, היא חייבת להסיר את האיום הישיר מעליהם - בכוח. זה בדיוק מה ששמע הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, מראשי הישובים, כאשר פגש אותם במפקדת פיקוד הצפון בביריה שליד צפת ביום שלישי אחר הצהריים. הלחץ על צה"ל ועל הדרג המדיני בעניין הזה כבד.
מחדל מבצעי ותפיסתי עצום
בחזרה למחדל הרב שכבתי: בנוסף לכישלון המודיעיני העצום אי אפשר להתעלם מכישלון מבצעי שכרוך בהפעלת הכוחות.
גם בלי התראה, כוחות צה"ל היו אמורים להגן על הגבול, אבל השבוע התברר לי כי לא רק שחלק מהנשקיות היו נעולות (זה כבר פורסם) , ולא רק שלאורך הגבול לא היו כוחות עתודה ואפילו לא אש תותחים או מרגמות (בשל ההסתמכות המוגזמת על הגדר ושלל אמצעיה האלקטרוניים ומערכות "רואה-יורה") – הרי שצה"ל לא הנהיג לאורך הקו אפילו כללים בסיסיים של חיילות ומשמעת צבאית.
הפחד מגניבות נשק התגלה כגדול יותר מאשר הפחד מהאויב – ולכן מאות חיילי מנהלה, כולל התצפיתניות, כלל לא היו מצוידים בנשק. באפודים של הלוחמים בקו לא היו אפילו רימונים, אלא רק מחסניות מעטות עם כדורים לנשקף שנגמרו לרבים מהם בתחילת הקרבות.
שלא לדבר על כך שלא היה בסביבה שם אר.פי.ג'י או טיל אחר זמין לכל צרה, כמו פעם. חלק מהלוחמים בקו נפגעו בחזה כי לא היו להם אפודים קרמיים. עשרות חיילים נתפסו במיטותיהם, למרות שכל מי ששירת בצה"ל יודע מהי "כוננות עם שחר" – להיות ער עם נעליים בשעה המועדת לפורענות.
מסתבר כי בניגוד למה שהיה מקובל בצה"ל בקו מבצעי - לחלק את החופשות לאורך כל ימות השבוע – צה"ל הוציא לא פחות ממחצית החיילים בקו לחופשת שמחת תורה (בנוסף, ליחידות הרבות שהיו בהדממה).
באמצע השבוע, כל החיילים היו בבסיס. בבסיסים ובמוצבים לא תרגלו החיילים "הגנת מחנה", למרות הקרבה לגבול, ולא היו להם "עמדות ברזל" שאליהם הם רצים בעת התקפה. במקום זאת הנוהל היה לרוץ לחדרים הממוגנים באת ירי רקטות ומרגמות. כך, הטנקיסטים רצו לתפוס מחסה במיגוניות במקום לטנקים שלהם בעת שהתחילה מתקפת הפתע. החמאס ניצל כל זאת היטב.
תיאור כלל הכשלים המבצעיים הוא עוד ארוך, ויגיע זמנו.
כעת, נקודה למחשבה על כשל תפיסתי. מעבר למדיניות הדרג המדיני לטפח את החמאס ולשמן אותו במזוודות דולרים, שעליה כבר דובר רבות (גם בזמן אמת, על ידי אביגדור ליברמן).
הנה דוגמא לכשל בסיסי בתכנון צבאי, שחייב להשתנות: לאורך שנים, צה"ל נתן עדיפות מוחלטת, בבחירת כוח אדם ובתקציבי עתק, ליחידות המודיעין והסייבר של אגף המודיעין ולחיל האוויר.
הדבר בא לידי ביטוי בתקציבים ובכוח אדם הטוב ביותר, כולל בעלי כושר קרבי. לכוחות היבשה ולים נשארו רק "פרורים", באופן יחסי. אלא שברגע האמת, ב-7 באוקטובר, בשעה 6 וחצי בבוקר, חיל המודיעין לא היה קיים – ואילו חיל האוויר היקר והעצום הקצה רק שני מסוקי קרב לכוננות.
לכן, ההשפעה שלהם על האתגר הביטחוני הגדול בתולדות צה"ל, מאז מלחמת יום הכיפורים, הייתה פחות או יותר אפס (משלב ההתעשתות ואילך יש למודיעין ולחיל האוויר תרומה עצומה, כמובן). חומר למחשבה, שייתן את אותותיו בשינויים דרמטיים שייעשו בצה"ל.
פיגוע בירושלים, מבצע במחנה הפליטים ג'נין, ההכנות הנמרצות לחידוש הלחימה בעזה, דילמת השבויים, הדילמה האסטרטגית בצפון, ופרטים על מחדל שהוא הרבה יותר גדול מהכשל המודיעיני. שבוע שמיני של מלחמה, שרק נראה שקט. יחסית
הצער על פניו של הקצין שמילא את אחד התפקידים הבכירים ביחידה 8200 בשנים האחרונות נראה השבוע אותנטי: "קיבלנו את כל התקציבים והאמצעים שרק ביקשנו, ונכשלנו כישלון מוחלט", אמר לי בכאב, בלי לנסות לייפות את התמונה.
הדברים נאמרו על רקע הפרסומים שהיו על חליפת הדואר האלקטרוני ובה האזהרות של ו', הנגדת מ-8200, שפענחה את תוכניות החמאס בצורה מדויקת ומצמררת, אך קציני המודיעין הבכירים באוגדת עזה ובפיקוד הדרום הגדירו את דבריה כ"דמיוניים".
ההתכתבות "רצה" בדואר הפנימי של היחידה, ונחשפה לעיני רבים בשורה של פרסומים בתקשורת. אבל לא הכול יצא לאור. מסתבר כי בידי המודיעין היו את התוכניות החמאס. מסיבות מובנות, לא ניתן לפרט כאן עד כמה הן היו מפורטות.
ההתעלמות מהניתוח של ו', כמו גם מהאזהרות הברורות של התצפיתניות לאורך גדר הרצועה, שנחשפו באחרונה בכלי התקשורת אף הן – מושכות את מרב תשומת הלב.
אבל האמת היא שהמחדל שקדם למלחמה שפרצה בבוקר שמחת תורה הוא רב שכבתי, עמוק, יסודי: הרבה מעבר להחמצה המודיעינית הבלתי נתפסת היה גם מחדל מבצעי מזעזע וכשל תפיסתי יסודי.
אגיע לשלוש השכבות של המחדל עם כמה פרטים חדשים, אבל נתחיל בזירות הלחימה העיקריות בשבוע השמיני של המלחמה – וקודם כל השטחים: הפיגוע בטרמפיאדה בשכונת רמות בירושלים אתמול בבוקר היה תזכורת לכך שהזירה הפלשתינית מבעבעת גם כן. כאילו ששכחנו.
הפיגוע בוצע על ידי מחבלים בעלי תעודות זהות כחולה ממזרח ירושלים, אבל גם מעבר למחסומים המקיפים את הבירה, מספר ההתראות לפיגועים שובר שיאים. הסיבה העיקרית לירידה במספר הפיגועים בפועל, ביחס לדם הרב שנשפך בשבועות שקדמו למתקפת הפתע בעוטף עזה, היא בעיקר המעבר של פיקוד המרכז והשב"כ לגישה התקפית.
בחסות מה שקרה בעזה, הכפפות הוסרו גם באיו"ש. כך, צה״ל הפציץ מסגד בשכם, לראשונה אי פעם. המסגד מוכר כבסיס טרור כבר מימי האינתיפאדה השנייה, אבל צה"ל לא העז לתקוף אותו. פעולות התקפיות משמעותיות היו באחרונה גם בטול כרם ובימים שלישי ורביעי השבוע היעד שוב היה מחנה הפליטים ג'נין – מעוז הטרור הפלשתיני מימי האינתיפאדה השנייה.
כמו יחסי הכוחות החד משמעיים בעזה, לטובת צה"ל, פשטו על מחנה הפליטים כוחות לא פרופורציונאליים לאויב שציפה להם. הכוחות כללו לא פחות מאשר היחידה המשטרתית המיוחדת (ימ"מ), כוחות מילואים מ"דובדבן", מילואימניקים מחטיבה 464, לוחמי הנדסה ומג"ב. מעליהם ריחף כלי טיס ששיגר טיל אוויר-קרקע לעבר דמויות חשודות, לפחות במקרה אחד.
הפעולה "נופחה" בהודעות השב"כ וצה"ל למרות שלאמיתו של דבר, היעד לא היה אחד מבכירי המבוקשים בשטחים, אפילו לא מחבל מה"טופ 10", אלא מוחמד זביידה, פעיל ג'יהאד איסלאמי, שקיבל מהשב"כ את התואר המפוצץ "מפקד מחנה הפליטים ג'נין". ספק אם ידע שהוא כזה.
האמת היא שזביידי היה מעורב בפיגועים אבל זכה ל"שדרוג" במעמדו בעיקר בשל שם משפחתו – הוא אחיינו של זכאריה זביידי, המבוקש המפורסם מימי האינתיפאדה השנייה לפני שני עשורים, שהצטרף ל"הסדר מבוקשים" בסופה, ופרש לתיאטרון.
הפגיעה בזביידי האחיין דווקא בלב מחנה הפליטים ג'נין הייתה לפיכך גם מעין "איתות" סמלי לכל שאר מעוזי הטרור בשטחים. בכל מקרה, למוחמד זביידי לא היה סיכוי מול הכוחות שתקפו אותו: הוא נהרג בדירת מסתור ביחד עם המבוקש חוסאם חנון, שהיה עימו.
הפעולה הייתה כרוכה גם בהסתבכות, בשל הריגתו של הילד אדם אל רול, רק בן 8. בצה"ל טוענים כי הוא ניסה להשליך מטען לעבר הכוחות, אבל מפאת גילו הצעיר קשה לשכנע בכך את הפלשתינים ואת התקשורת העולמית. התעמולה בעניין הזה כבר עובדת.
עזה: ההפתעות שבדרך
זירת השטחים שוב תידחק מהכותרות בשבוע הבא, כאשר תתחדש הלחימה בעזה במלוא עוזה. לפי כל הסימנים, ההארכות של ההפוגה כדי לקבל בכל יום "מנה" נוספת של חטופים עומדות למצות את עצמן, וקשה לראות את ישראל מסיימת בכך את המלחמה, ללא חידוש התמרון בצפון הרצועה וגם בדרומה.
בעיקר אחרי שראש הממשלה, השרים גנץ וגלנט, ולמעשה כל צמרת צה"ל מחויבת לכך. גם פומבית.
ההפוגה לא נוצלה על ידי הדרג המדיני להתרעננות אישית: נכון להשבוע, שר הביטחון גלנט עדיין לא ראה את הבית בעמיקם מאז הבוקר של 7 באוקטובר. אשתו קלודין מספקת לו את המלאי הבלתי נגמר של חולצות שחורות מכופתרות – היישר אל פינת השינה בלשכה בקומה ה-14 בבניין צמרת צה"ל ומשרד הביטחון, בקריה בתל אביב.
בסך הכול, ההחזרה המרגשת של למעלה מ-100 חטופים עד כה היא הישג גדול של ישראל, וניתן בהחלט לייחס אותו גם ללחץ שהפעיל על החמאס התמרון הקרקעי המוצלח של צה"ל בצפון הרצועה.
אבל עדיין יש בעזה חטופים כה, כולל עשרות חיילות וחיילים (יש גם שישה נעדרים שכאילו בלעה אותם האדמה ועדיין לא ברור מה עלה בגורלם.)
החזרת החטופים הישראליים, שעוד נותרו בעזה, תהפוך למסובכת הרבה יותר כאשר תהיה לחימה כבדה באזור חאן יונס, שם, ככל הנראה, מרוכזים רובם, וכנראה גם נמצאים ראשי החמאס, כולל יחיא סינוואר ומוחמד דף.
בראיה לאחור, מי שניצלו היטב את ההפוגה היו אנשי החמאס שנשמו אוויר, הוציאו את הראש מהמנהרות, בחנו את המיקומים של צה"ל, העבירו ידע על נקודות תורפה של צה"ל שהתגלו מבחינתם בלחימה, ואולי גם טענו משגרי רקטות (לא נשארו הרבה) והניחו מטענים שנועדו לפגוע בכוחותינו.
צה"ל ניצל את הזמן לא פחות טוב, ולא רק להתרעננות של הכוחות. את הפקת הלקחים בצה"ל, תוך כדי מלחמה, מוביל תת אלוף גיא חזות, שחזר לארץ מתפקידו הרגיל כנספח צבאי בחו״ל. רשימת הלקחים לחיוב ולשלילה ארוכה ותמשיך להתארך עד לסוף המלחמה, הנה כמה דברים חיוביים ונושאים לשיפור.
נתחיל בלקחים לחיוב: השילוביות בין כוחות האוויר, הים והיבשה, מוכיחה את עצמה במלחמה – וכך גם מהלך דרמטי על אופן פינוי הפצועים בצה"ל. מסתבר, כי לפני המלחמה החליט מפקד חיל האוויר לשעבר, עמירם נורקין, להקצות צוותי מילואים שלמים של היחידה היוקרתית לחילוץ בהיטס – 669 – לעבודה מהקרקע ממש עם זרוע היבשה.
כך, צוותו לוחמי עלית של 669 לכל זירת לחימה, כולל רופאים שנמצאים בקו הראשון של החזית. צוותי לחימת הקרקע של 669 מגיעים לפצועים באופן מיידי, ומתחילים לטפל בהם בשטח. הם מתואמים מראש עם צוותי הפינוי המוטסים - ויודעים כיצד לפנות כל פצוע. לצה"ל היו בקרבות בעזה מאות פצועים ושיטת הפינוי הייחודית הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, והצילה חיים רבים.
וגם זה: מתברר כי מערכת ההגנה האקטיבית להגנה על טנקים ונגמ"שים מפני טילי נ"ט (המכונה "מעיל רוח") רשמה אחוזי הצלחה גבוהים הרבה יותר מאשר הציפיות.
עוד הצלחה גדולה, ששבתה לבבות רבים במדינה, קשורה לתפקודן של הלוחמות, ובעיקר השיריונריות. השבוע הופעתי כאשר היו שהזכירו לי כי ניסוי מקיף לשילוב בנות כלוחמות טנקים - החל מלוחמות צוות ועד למפקדות – כבר נערך בביתה ספר לשיריון ב-1995 וזכה אז להצלחה עצומה.
למרות זאת, הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל אמנון ליפקין שחק, החליט שלא להמשיך בעניין. באותם ימים נשים עדיין לא שירתו בתפקידי לחימה אחרים בצה"ל, והחברה הישראלית עדיין לא הייתה בשלה לטנקיסטיות. הצדק נעשה באיחור של כמעט 30 שנה.
ועכשיו לאחת הצרות הגדולות של הלחימה עד כה: שיעור גבוה מאוד של לוחמים שנפגעו בשוגג על ידי כוחותינו ולא מאש אויב: טיל שנורה לכיוון הפוך, דחפורים וטנקים שדרסו בשוגג לוחמים, אש טנקים שגויה על כוחותינו ואפילו ירי ארטילרי ששוגר בטעות על כוחותינו (מפקד הכוח היורה הועבר מתפקידו).
אלו רק חלק מרצף המקרים שנלמד ומתוחקר כדי לצמצם את התופעה, שאופיינית ללחימה בשטח קטן כמו צפון רצועת עזה, אך גובה מחיר כבד מידי.
מחכים להפתעה
עוד לגבי ההפוגה, אין מה להתרשם יותר מידי מסרטוני התעמולה שבהם ניסה החמאס להוכיח שליטה בשטח בעת שחרור החטופים. האמת היא שבצפון הרצועה מצבו אנוש: כל המח"טים והמג"דים של הזירה כבר חוסלו על ידי צה"ל לצד אלפי לוחמים ועוד מאות מפקדים בדרגים הזוטרים.
התנגדות לכוחות עדיין צפויה בעיקר בעת השלמת הכיבוש של מעוזי חמאס, שעדיין לא טופלו ביסודיות. בדרום הרצועה, האתגר הצבאי יהיה קשה יותר מאשר בצפון, בעיקר כאשר תינתן הפקודה לנועה לעבר ערים כמו רפיח וחאן יונס – בשל הימצאותם של שני מיליון אזרחים לצד אלפי לוחמי חמאס.
האוכלוסייה בדרום כוללת כעת גם מיליון אנשים שכבר התבקשו לעזוב את בתיהם בצפון, לפני תחילת התמרון שם. כעת, צה"ל יצטרך להמציא דרכים לפעול בדרום מבלי לסכן את החטופים, ותוך שהוא נמנע ככל הניתן מפגיעה בבלתי מעורבים (עד כה יש בלחימה שלושה הרוגים בלתי מעורבים על כל חיסול של לוחם "רשמי" של חמאס, בממוצע). מעל לכל – על צה"ל לטפל במנהרות, שם נמצאים עדיין הרוב המוחלט של אנשי החמאס.
יש להניח כי צה"ל עדיין שם בעדיפות עליונה תוכניות מבצעיות לחילוץ חטופים שלא בהסכם ולחיסול של סינוואר ודף -שיכול לשנות את פני המציאות. נחזיק לו אצבעות בכך. האמריקאים, על כל פנים, ממשיכים לעקוב מקרוב אחר התוכניות של צה"ל.
הם מוודאים שצה"ל ימשיך לפעול אך ורק בהתאם לדין הבינלאומי וללא משבר הומניטארי (האמריקאים לא בהכרח יודעים זאת, אבל צה״ל מבצע ניסויים במערכות נשק נוספות לזירת הלחימה).
בלי קשר, האמריקאים ממשיכים להזרים לישראל כמויות בלתי נתפסות של תחמושת וכלי רכב קרביים - במאות אוניות ומטוסים עד כה. ידידות האמת עם בת הברית הוכחה כבעלת חשיבות עצומה.
כך או כך, חשוב להבין כי "תפריט" הלחימה שראינו בעת התמרון בצפון הרצועה הוא לא בהכרח מה שמצפה לנו בשלב הבא של המלחמה, מדרום לקו נחל עזה. שני הצדדים מכינים זה לזה הפתעות משמעותיות.
זה יהיה מאוד מפתיע אם לא יהיו הפתעות. לא רק בשדה הקרב: אולי סינוואר יפתיע גם בעסקה בלתי צפויה להחזרת החטופים, שישראל באמת תתקשה לסרב לה, למרות ההתחייבות הפומבית לחסל את ארגונו.
ראשי ארגוני הביון של ישראל, ארה"ב קטאר ומצרים, שבילו גם השבוע שעות ארוכות ביחד (הערוצים המצרי והקטארי מתנהלים במקביל ולא ביחד), לא מבזבזים את הזמן על שיחות סרק.
גם הביקור של מזכיר המדינה, אנטוני בלינקן, קשור לכך ולדיונים על היום שאחרי, שראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוכל להימנע מהם, למרות הסיכון הפוליטי שכרוך בכך, מבחינתו.
דילמה צפונית
בינתיים, המצב בצפון ממשיך להציב בפני ישראל דילמה אסטרטגית: כבר שמונה שבועות שבהן ישובי גבול הצפון, נטושים.
קשה להאמין, אבל הנסיעה בכביש הצפון, שמחבר את הישובים הקרובים ביותר לגבול, משלומי שבמערב ועד למנרה ומשגב עם שבאצבע הגליל, דרך אביבים, יפתח ואינספור ישובים נוספים – אסורה מזה חודשיים.
לצד הדרכים הפנימיות יותר, שאינן נמצאות על הכוונת הישירה של החיזבאללה, יכולתי להבחין גם השבוע בהיערכות הצבא – גדוד אחרי גדוד, חטיבה אחרי חטיבה - עשרות אלפי מילואימניקים וסדירים ערוכים לפקודת יציאה למלחמה מול חיזבאללה, שעדיין לא ניתנה.
ברמה הטקטית, השבוע הזה היה שקט כמעט לגמרי לאורך גבול הצפון, בהשפעת ההפוגה בדרום. ברמה העמוקה, לאחר שבועות ארוכים של לחימה מול חיזבאללה, שהוגדרה "מתחת לרף המלחמה", כל האפשרויות שעומדות בפני ישראל "לטפל" במצב הן גרועות.
אפשרות אחת היא לקוות שחיזבאללה יקפל את כוחות רדוואן שלו אל מצפון לנהר הליטאני, בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך.
לכן, אם ישראל מעוניינת שתושבי קו הגבול בצפון ישובו לבתיהם לאחר מה שקרה ב"עוטף עזה" בשמחת תורה, היא חייבת להסיר את האיום הישיר מעליהם - בכוח. זה בדיוק מה ששמע הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, מראשי הישובים, כאשר פגש אותם במפקדת פיקוד הצפון בביריה שליד צפת ביום שלישי אחר הצהריים. הלחץ על צה"ל ועל הדרג המדיני בעניין הזה כבד.
מחדל מבצעי ותפיסתי עצום
בחזרה למחדל הרב שכבתי: בנוסף לכישלון המודיעיני העצום אי אפשר להתעלם מכישלון מבצעי שכרוך בהפעלת הכוחות.
גם בלי התראה, כוחות צה"ל היו אמורים להגן על הגבול, אבל השבוע התברר לי כי לא רק שחלק מהנשקיות היו נעולות (זה כבר פורסם) , ולא רק שלאורך הגבול לא היו כוחות עתודה ואפילו לא אש תותחים או מרגמות (בשל ההסתמכות המוגזמת על הגדר ושלל אמצעיה האלקטרוניים ומערכות "רואה-יורה") – הרי שצה"ל לא הנהיג לאורך הקו אפילו כללים בסיסיים של חיילות ומשמעת צבאית.
הפחד מגניבות נשק התגלה כגדול יותר מאשר הפחד מהאויב – ולכן מאות חיילי מנהלה, כולל התצפיתניות, כלל לא היו מצוידים בנשק. באפודים של הלוחמים בקו לא היו אפילו רימונים, אלא רק מחסניות מעטות עם כדורים לנשקף שנגמרו לרבים מהם בתחילת הקרבות.
שלא לדבר על כך שלא היה בסביבה שם אר.פי.ג'י או טיל אחר זמין לכל צרה, כמו פעם. חלק מהלוחמים בקו נפגעו בחזה כי לא היו להם אפודים קרמיים. עשרות חיילים נתפסו במיטותיהם, למרות שכל מי ששירת בצה"ל יודע מהי "כוננות עם שחר" – להיות ער עם נעליים בשעה המועדת לפורענות.
מסתבר כי בניגוד למה שהיה מקובל בצה"ל בקו מבצעי - לחלק את החופשות לאורך כל ימות השבוע – צה"ל הוציא לא פחות ממחצית החיילים בקו לחופשת שמחת תורה (בנוסף, ליחידות הרבות שהיו בהדממה).
באמצע השבוע, כל החיילים היו בבסיס. בבסיסים ובמוצבים לא תרגלו החיילים "הגנת מחנה", למרות הקרבה לגבול, ולא היו להם "עמדות ברזל" שאליהם הם רצים בעת התקפה. במקום זאת הנוהל היה לרוץ לחדרים הממוגנים באת ירי רקטות ומרגמות. כך, הטנקיסטים רצו לתפוס מחסה במיגוניות במקום לטנקים שלהם בעת שהתחילה מתקפת הפתע. החמאס ניצל כל זאת היטב.
תיאור כלל הכשלים המבצעיים הוא עוד ארוך, ויגיע זמנו.
כעת, נקודה למחשבה על כשל תפיסתי. מעבר למדיניות הדרג המדיני לטפח את החמאס ולשמן אותו במזוודות דולרים, שעליה כבר דובר רבות (גם בזמן אמת, על ידי אביגדור ליברמן).
הנה דוגמא לכשל בסיסי בתכנון צבאי, שחייב להשתנות: לאורך שנים, צה"ל נתן עדיפות מוחלטת, בבחירת כוח אדם ובתקציבי עתק, ליחידות המודיעין והסייבר של אגף המודיעין ולחיל האוויר.
הדבר בא לידי ביטוי בתקציבים ובכוח אדם הטוב ביותר, כולל בעלי כושר קרבי. לכוחות היבשה ולים נשארו רק "פרורים", באופן יחסי. אלא שברגע האמת, ב-7 באוקטובר, בשעה 6 וחצי בבוקר, חיל המודיעין לא היה קיים – ואילו חיל האוויר היקר והעצום הקצה רק שני מסוקי קרב לכוננות.
לכן, ההשפעה שלהם על האתגר הביטחוני הגדול בתולדות צה"ל, מאז מלחמת יום הכיפורים, הייתה פחות או יותר אפס (משלב ההתעשתות ואילך יש למודיעין ולחיל האוויר תרומה עצומה, כמובן). חומר למחשבה, שייתן את אותותיו בשינויים דרמטיים שייעשו בצה"ל.
