טור של עמיר רפפורט: האם זה הזמן לעבור למתקפה בצפון?
בזמן שעיקר תשומת הלב מופנה לעסקאות שחרור החטופים, החזית הצפונית מציבה אתגר עצום לביטחון הלאומי, ופתרון לא נראה באופק
עמיר רפפורט
| 30/11/2023
ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים הפעילו תושבי הישובים בעמק החולה לחץ כבד על שר הביטחון, משה דיין: להסיר את איום ההפצצות מעליהם.
דיין הקשיב, וכך יצא לדרך המבצע לכיבוש רמת הגולן ביומיים האחרונים של המלחמה הקצרה בתולדות ישראל. הכיבוש, שלא תוכנן מראש, הרחיק את התותחים הסוריים, ועל כך כתב יובב כץ מקיבוץ גדות בשיר "בתי, את בוכה או צוחקת".
בחלוף יותר מ-57 שנים, ובעיצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, שעדיין לא רואים את סופה, פסל הארי השואג בחצר כפר גלעדי מספר את הסיפור ההפוך, הנורא: כבר שמונה שבועות שבהן ישובי גבול הצפון,נטושים.
סמל הגבורה הוא כעת עדות לבושה. קשה להאמין, אבל הנסיעה בכביש הצפון, שמחבר את הישובים הקרובים ביותר לגבול, משלומי שבמערב ועד למנרה ומשגב עם שבאצבע הגליל, דרך אביבים, יפתח ואינספור ישובים נוספים – אסורה מזה חודשיים.
לצד הדרכים הפנימיות יותר, שאינן נמצאות על הכוונת הישירה של החיזבאללה, ניתן להבחין בהיערכות הצבא – גדוד אחרי גדוד, חטיבה אחרי חטיבה - עשרות אלפי מילואימניקים וסדירים ערוכים לפקודת יציאה למלחמה מול חיזבאללה, שעדיין לא ניתנה.
ברמה הטקטית, השבוע הזה היה שקט כמעט לגמרי לאורך גבול הצפון, בהשפעת ההפוגה בדרום. לוחמי חיזבאללה חזרו להפגין נוכחות מתריסה מול הגבול. ברמה העמוקה, לאחר שבועות ארוכים של לחימה מול חיזבאללה, שהוגדרה "מתחת לרף המלחמה", כל האפשרויות שעומדות בפני ישראל "לטפל" במצב הן גרועות.
אפשרות אחת היא לקוות שחיזבאללה יקפל את כוחות רדוואן שלו אל מצפון לנהר הליטאני, בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך.
לכן, אם ישראל מעוניינת שתושבי קו הגבול בצפון ישובו לבתיהם לאחר מה שקרה ב"עוטף עזה" בשמחת תורה, היא חייבת להסיר את האיום הישיר מעליהם - בכוח. זה פחות או יותר מה ששמע הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, מראשי הישובים, כאשר פגש אותם במפקדת פיקוד הצפון בביריה שליד צפת ביום שלישי אחר הצהריים.
ממגננה למתקפה
לא קשה להעריך כי לצה"ל יש תוכניות מבצעיות להרחקת חיזבאללה מהגבול – החל מפעולה מוגבלת בסגנון "מבצע ליטני" לאחר הפיגוע בכביש החוף במרס 1978, ועד למלחמה כוללת להשמדת חיזבאללה, בסגנון מטרות הלחימה שהוגדרו בעזה.
כמובן, שחיזבאללה חזק צבאית הרבה יותר מהחמאס, ותא השטח בלבנון גדול הרבה יותר ומורכב, אך אף על פי כן, אנשי צבא מעריכים ש"כמו מול החמאס - זה לא כוחות. לצה"ל יש את היכולת לטפל בחיזבאללה, ואם צריך גם להשמיד אותו".
כפי שכבר נחשף בתקשורת, קבינט המלחמה אכן שקל לצאת למלחמה מול חיזבאללה בעקבות ההתגרויות הראשונות שלו, כבר בדיון גורלי ב-11 באוקטובר. נטען, כי שר הביטחון יואב גלנט תמך בכך. גם מפקדי השטח בצפון, כמובן. ואולם, הקבינט החליט להתמקד בלחימה בעזה, גם בגלל העמדה האמריקאית.
חודשיים אחרי, הדילמה האסטרטגית – מה לעשות מול החיזבאללה - מתקרבת לנקודת הכרעה שתשפיע על דימוי ההרתעה של ישראל באזור למשך עשורים קדימה.
היא גם מחדדת הכרעה אסטרטגית נדרשת - בין מגננה למתקפה.
צחוק הגורל הוא שממש בימים האחרונים יצא על ידי מכון ז'בוטינקי מאמר במלאות 100 שנים למאמר המפורסם של זאב זבוטניקי על תפיסת "קיר הברזל" שנדרש לביטחון ישראל. המחברים, אנשי גולני לשעבר, אל"מ מיל' גבי סיבוני ותא"ל מיל' יובל בזק, כמעט השלימו את העדכון שלהם ל"קיר הברזל", לפני מתקפת הפתע של החמאס.
ואז, בבוקר 7 באוקטובר, יצא תא"ל בזק למפקדת עוצבת הגליל, אוגדה 91 האחראית על הלחימה בצפון, שם הוא משמש כראש המטה. בערב, כשהוא בחמ"ל, קיבל את הבשורה המרה על כך שבנו גיא ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני, נהרג בקרבות בכיסופים. אחרי השבעה יצא המאמר לאור עם עדכונים קלים לעומת מה שנכתב במקור.
הרבה לפני המאמר שכתבו, הובילו בזק וסיבוני את ה"מעבדה התפיסתית" במטה הכללי של צה"ל, עד שנסגרה על ידי הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי ,לפני כשלוש שנים.
אחד הדברים שהטיפו לו גם בתוך הצבא, היה מעבר ממגננה מתמדת למתקפה. הם טענו שוב ושוב כי מעבר לתפיסה הטקטית שלפיה "קו ההגנה לעולם ייפרץ" הרי שגם מבחינה אסטרטגית, גישה הגנתית נועדה מראש לכישלון. ניסיון העבר הוכיח זאת הרבה לפני קריסת הגדר המתוחכמת בעזה - מקו מאז'ינו הצרפתי ועד לקו בר לב – ואינספור דוגמאות נוספות.
לעומת זאת, כאשר ישראל עברה מגישה הגנתית - עוד שכבה של שריון ועוד גדרות – ליוזמה התקפית, זה בדרך כלל השתלם לה. כך היה כאשר דוד בן גוריון יזם את תכנית ד' לאחר הכישלון הנורא של תפיסת השיירות המשוריינות שנטבחו בזו אחר זו במרס 1948, וכאשר צה"ל יצא למבצע "חומת מגן" - רק לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון פארק ולמעלה מאלף הרוגים באינתיפאדה השנייה.
בצה"ל יש ויכוחים תפיסתיים, וטוב שכך. המעבדה התפיסתית נסגרה גם בגלל שהיא הייתה מזוהה עם הרמטכ"ל לשעבר גדי אזיינקוט, גולנצ'יק כמו סיבוני ובזק, ולא איש הצנחנים כאביב כוכבי.
בהתאם לדימוי המקובל על ההבדלים בין גולני לצנחנים, אייזנקוט הוביל תכנית שדיברה גם על חשיבות התמרון הקרקעי ו"חיזוק החטיבות בשטח" (וכמובן שבזק וסיבוני תמכו בכך). כוכבי, לעומת זאת, הוביל קו של שימוש ברובוטים, והכרעה גם מ"נגד", כלומר מרחוק, ודיבר רבות על הצורך ב"הכרעה מהירה" וב"העברה של הלחימה לשטח האויב".
כך או כך, מול חיזבאללה בצפון אין כעת לא תמרון, לא הכרעה וגם לא "העברה" של הלחימה. להפך, חיזבאללה גרר אותנו ללחימה ללא סוף, עם שטחי ענק נטושים בצד שלנו.
איך מחזירים את תושבי הצפון לבתיהם ללא מלחמה מול חיזבאללה? ואיך משקמים ולו חלק מן ההרתעה? בשטח, לא ניתן עדיין לראות סימנים לשינוי המשוואה, שכפה עלינו חסן נסראללה.
בזמן שעיקר תשומת הלב מופנה לעסקאות שחרור החטופים, החזית הצפונית מציבה אתגר עצום לביטחון הלאומי, ופתרון לא נראה באופק
ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים הפעילו תושבי הישובים בעמק החולה לחץ כבד על שר הביטחון, משה דיין: להסיר את איום ההפצצות מעליהם.
דיין הקשיב, וכך יצא לדרך המבצע לכיבוש רמת הגולן ביומיים האחרונים של המלחמה הקצרה בתולדות ישראל. הכיבוש, שלא תוכנן מראש, הרחיק את התותחים הסוריים, ועל כך כתב יובב כץ מקיבוץ גדות בשיר "בתי, את בוכה או צוחקת".
בחלוף יותר מ-57 שנים, ובעיצומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, שעדיין לא רואים את סופה, פסל הארי השואג בחצר כפר גלעדי מספר את הסיפור ההפוך, הנורא: כבר שמונה שבועות שבהן ישובי גבול הצפון,נטושים.
סמל הגבורה הוא כעת עדות לבושה. קשה להאמין, אבל הנסיעה בכביש הצפון, שמחבר את הישובים הקרובים ביותר לגבול, משלומי שבמערב ועד למנרה ומשגב עם שבאצבע הגליל, דרך אביבים, יפתח ואינספור ישובים נוספים – אסורה מזה חודשיים.
לצד הדרכים הפנימיות יותר, שאינן נמצאות על הכוונת הישירה של החיזבאללה, ניתן להבחין בהיערכות הצבא – גדוד אחרי גדוד, חטיבה אחרי חטיבה - עשרות אלפי מילואימניקים וסדירים ערוכים לפקודת יציאה למלחמה מול חיזבאללה, שעדיין לא ניתנה.
ברמה הטקטית, השבוע הזה היה שקט כמעט לגמרי לאורך גבול הצפון, בהשפעת ההפוגה בדרום. לוחמי חיזבאללה חזרו להפגין נוכחות מתריסה מול הגבול. ברמה העמוקה, לאחר שבועות ארוכים של לחימה מול חיזבאללה, שהוגדרה "מתחת לרף המלחמה", כל האפשרויות שעומדות בפני ישראל "לטפל" במצב הן גרועות.
אפשרות אחת היא לקוות שחיזבאללה יקפל את כוחות רדוואן שלו אל מצפון לנהר הליטאני, בהתאם להחלטה 1701 של מועצת הביטחון באו"ם, שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אבל הסיכוי לכך הוא נמוך.
לכן, אם ישראל מעוניינת שתושבי קו הגבול בצפון ישובו לבתיהם לאחר מה שקרה ב"עוטף עזה" בשמחת תורה, היא חייבת להסיר את האיום הישיר מעליהם - בכוח. זה פחות או יותר מה ששמע הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, מראשי הישובים, כאשר פגש אותם במפקדת פיקוד הצפון בביריה שליד צפת ביום שלישי אחר הצהריים.
ממגננה למתקפה
לא קשה להעריך כי לצה"ל יש תוכניות מבצעיות להרחקת חיזבאללה מהגבול – החל מפעולה מוגבלת בסגנון "מבצע ליטני" לאחר הפיגוע בכביש החוף במרס 1978, ועד למלחמה כוללת להשמדת חיזבאללה, בסגנון מטרות הלחימה שהוגדרו בעזה.
כמובן, שחיזבאללה חזק צבאית הרבה יותר מהחמאס, ותא השטח בלבנון גדול הרבה יותר ומורכב, אך אף על פי כן, אנשי צבא מעריכים ש"כמו מול החמאס - זה לא כוחות. לצה"ל יש את היכולת לטפל בחיזבאללה, ואם צריך גם להשמיד אותו".
כפי שכבר נחשף בתקשורת, קבינט המלחמה אכן שקל לצאת למלחמה מול חיזבאללה בעקבות ההתגרויות הראשונות שלו, כבר בדיון גורלי ב-11 באוקטובר. נטען, כי שר הביטחון יואב גלנט תמך בכך. גם מפקדי השטח בצפון, כמובן. ואולם, הקבינט החליט להתמקד בלחימה בעזה, גם בגלל העמדה האמריקאית.
חודשיים אחרי, הדילמה האסטרטגית – מה לעשות מול החיזבאללה - מתקרבת לנקודת הכרעה שתשפיע על דימוי ההרתעה של ישראל באזור למשך עשורים קדימה.
היא גם מחדדת הכרעה אסטרטגית נדרשת - בין מגננה למתקפה.
צחוק הגורל הוא שממש בימים האחרונים יצא על ידי מכון ז'בוטינקי מאמר במלאות 100 שנים למאמר המפורסם של זאב זבוטניקי על תפיסת "קיר הברזל" שנדרש לביטחון ישראל. המחברים, אנשי גולני לשעבר, אל"מ מיל' גבי סיבוני ותא"ל מיל' יובל בזק, כמעט השלימו את העדכון שלהם ל"קיר הברזל", לפני מתקפת הפתע של החמאס.
ואז, בבוקר 7 באוקטובר, יצא תא"ל בזק למפקדת עוצבת הגליל, אוגדה 91 האחראית על הלחימה בצפון, שם הוא משמש כראש המטה. בערב, כשהוא בחמ"ל, קיבל את הבשורה המרה על כך שבנו גיא ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני, נהרג בקרבות בכיסופים. אחרי השבעה יצא המאמר לאור עם עדכונים קלים לעומת מה שנכתב במקור.
הרבה לפני המאמר שכתבו, הובילו בזק וסיבוני את ה"מעבדה התפיסתית" במטה הכללי של צה"ל, עד שנסגרה על ידי הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי ,לפני כשלוש שנים.
אחד הדברים שהטיפו לו גם בתוך הצבא, היה מעבר ממגננה מתמדת למתקפה. הם טענו שוב ושוב כי מעבר לתפיסה הטקטית שלפיה "קו ההגנה לעולם ייפרץ" הרי שגם מבחינה אסטרטגית, גישה הגנתית נועדה מראש לכישלון. ניסיון העבר הוכיח זאת הרבה לפני קריסת הגדר המתוחכמת בעזה - מקו מאז'ינו הצרפתי ועד לקו בר לב – ואינספור דוגמאות נוספות.
לעומת זאת, כאשר ישראל עברה מגישה הגנתית - עוד שכבה של שריון ועוד גדרות – ליוזמה התקפית, זה בדרך כלל השתלם לה. כך היה כאשר דוד בן גוריון יזם את תכנית ד' לאחר הכישלון הנורא של תפיסת השיירות המשוריינות שנטבחו בזו אחר זו במרס 1948, וכאשר צה"ל יצא למבצע "חומת מגן" - רק לאחר הפיגוע בליל הסדר במלון פארק ולמעלה מאלף הרוגים באינתיפאדה השנייה.
בצה"ל יש ויכוחים תפיסתיים, וטוב שכך. המעבדה התפיסתית נסגרה גם בגלל שהיא הייתה מזוהה עם הרמטכ"ל לשעבר גדי אזיינקוט, גולנצ'יק כמו סיבוני ובזק, ולא איש הצנחנים כאביב כוכבי.
בהתאם לדימוי המקובל על ההבדלים בין גולני לצנחנים, אייזנקוט הוביל תכנית שדיברה גם על חשיבות התמרון הקרקעי ו"חיזוק החטיבות בשטח" (וכמובן שבזק וסיבוני תמכו בכך). כוכבי, לעומת זאת, הוביל קו של שימוש ברובוטים, והכרעה גם מ"נגד", כלומר מרחוק, ודיבר רבות על הצורך ב"הכרעה מהירה" וב"העברה של הלחימה לשטח האויב".
כך או כך, מול חיזבאללה בצפון אין כעת לא תמרון, לא הכרעה וגם לא "העברה" של הלחימה. להפך, חיזבאללה גרר אותנו ללחימה ללא סוף, עם שטחי ענק נטושים בצד שלנו.
איך מחזירים את תושבי הצפון לבתיהם ללא מלחמה מול חיזבאללה? ואיך משקמים ולו חלק מן ההרתעה? בשטח, לא ניתן עדיין לראות סימנים לשינוי המשוואה, שכפה עלינו חסן נסראללה.
