נשק של דמעות – הבריטים נגד היהודים בתקופת המנדט
יגאל שפי, "עשן דמע" בארץ ישראל : נשק כימי נוטל יכולת בתקופת המנדט. צה"ל, המחלקה להיסטוריה, 2023
אפרים לפיד
| 19/03/2023
באדיבות צה"ל, המחלקה להיסטוריה
"עשן דמע" הוא כינוי "מכובס" לשימוש בגז מדמיע ע"י הבריטים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. שימוש בנשק הכימי היה מראשיתו סוגיה טעונה ושנויה במחלוקת מעשית, משפטית, רגשית, אתית ומוסרית. ערב מלחמת העולם הראשונה, שעה שאמצעי לחימה כימי טרם הומצא, כבר אסרו אמנות בין-לאומיות שנחתמו בפריז (1877) ובהאג (1899, 1907) את השימוש בו.
אחד הגורמים שהשפיעו על דמותה המזוויעה של מלחמת העולם הראשונה היה כבר אז שימוש רחב ההיקף שנעשה בנשק הכימי. בלחימה במזרח התיכון בלטה התמודדות בין מוחות המפקדים יותר מאשר מערכות הנשק, שמו דגש על החשיבה התחבולנית יותר מאשר על כוח האש וההרס.
על כן זכה סיפור הנשק הכימי במערב לתהודה רבה, ולעומת זאת נדחק נשק זה מהזיכרון הציבורי בכל הנוגע למזרח התיכון. הבריטים תקפו אז בנשק כימי בשניים מהקרבות על עזה.
בהתבסס על ניסיונם במלחמת העולם הראשונה והניצחון על העת'מאנים הפעילו הבריטים בתקופת המנדט אמצעים כימיים. המחקר של פרופ' יגאל שפי עבור המחלקה להיסטוריה עוקב אחר התהליך שבו בשנות ה־30 של המאה ה־20 הוכנס חל"ך מדמיע למאגר החימוש של כוחות הביטחון המנדטוריים הבריטיים בא"י.
ייעודו המקורי היה שימוש כנגד מתפרעים ערביים, אך הופעל בעיקר בחצי השני של שנות ה־40 ודווקא נגד היישוב העברי ונגד מעפילים יהודיים.
תוך שלושה עשורים הפך החל"ך המדמיע מאמצעי לחימה ייחודי, חריג ומסווג למשאב שגרתי המופעל ללא אישורים מיוחדים נגד אזרחים. אמצעי דמע הפכו לחלק מהחימוש הסטנדרטי באוניות הצי במזרח הים התיכון ושימשו בשמונה מקרים במהלך 1947 שבהם נדרש להפעיל כוח נגד מעפילים, אם בעת עצירת אונייתם בים אם בשעת הורדתם לרציף בנמל חיפה בדרכם לאוניות הגירוש לקפריסין.
הישוב העברי נערך לתת תגובה. ממרץ 1947 צוידו המלווים הארץ-ישראליים שבפיקוד האונייה, בכללם אלחוטנים וכמה מחברי קבוצות ההתנגדות שהוכנו מראש במסכות גז. באוניות אחדות כוסו חלונות ופתחים ברשתות ברזל כדי למנוע הטלת רימוני חל"ך לבטן האונייה.
בימים אלה, כאשר גז מדמיע משמש בעיקר שוטרים לפיזור הפגנות ומתפרעים, חשוב להכיר את השימוש המכאיב שעשו הבריטים כנגד יהודים ניצולי שואה בדרכם לארץ ישראל.
יגאל שפי, "עשן דמע" בארץ ישראל : נשק כימי נוטל יכולת בתקופת המנדט. צה"ל, המחלקה להיסטוריה, 2023
באדיבות צה"ל, המחלקה להיסטוריה
"עשן דמע" הוא כינוי "מכובס" לשימוש בגז מדמיע ע"י הבריטים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. שימוש בנשק הכימי היה מראשיתו סוגיה טעונה ושנויה במחלוקת מעשית, משפטית, רגשית, אתית ומוסרית. ערב מלחמת העולם הראשונה, שעה שאמצעי לחימה כימי טרם הומצא, כבר אסרו אמנות בין-לאומיות שנחתמו בפריז (1877) ובהאג (1899, 1907) את השימוש בו.
אחד הגורמים שהשפיעו על דמותה המזוויעה של מלחמת העולם הראשונה היה כבר אז שימוש רחב ההיקף שנעשה בנשק הכימי. בלחימה במזרח התיכון בלטה התמודדות בין מוחות המפקדים יותר מאשר מערכות הנשק, שמו דגש על החשיבה התחבולנית יותר מאשר על כוח האש וההרס.
על כן זכה סיפור הנשק הכימי במערב לתהודה רבה, ולעומת זאת נדחק נשק זה מהזיכרון הציבורי בכל הנוגע למזרח התיכון. הבריטים תקפו אז בנשק כימי בשניים מהקרבות על עזה.
בהתבסס על ניסיונם במלחמת העולם הראשונה והניצחון על העת'מאנים הפעילו הבריטים בתקופת המנדט אמצעים כימיים. המחקר של פרופ' יגאל שפי עבור המחלקה להיסטוריה עוקב אחר התהליך שבו בשנות ה־30 של המאה ה־20 הוכנס חל"ך מדמיע למאגר החימוש של כוחות הביטחון המנדטוריים הבריטיים בא"י.
ייעודו המקורי היה שימוש כנגד מתפרעים ערביים, אך הופעל בעיקר בחצי השני של שנות ה־40 ודווקא נגד היישוב העברי ונגד מעפילים יהודיים.
תוך שלושה עשורים הפך החל"ך המדמיע מאמצעי לחימה ייחודי, חריג ומסווג למשאב שגרתי המופעל ללא אישורים מיוחדים נגד אזרחים. אמצעי דמע הפכו לחלק מהחימוש הסטנדרטי באוניות הצי במזרח הים התיכון ושימשו בשמונה מקרים במהלך 1947 שבהם נדרש להפעיל כוח נגד מעפילים, אם בעת עצירת אונייתם בים אם בשעת הורדתם לרציף בנמל חיפה בדרכם לאוניות הגירוש לקפריסין.
הישוב העברי נערך לתת תגובה. ממרץ 1947 צוידו המלווים הארץ-ישראליים שבפיקוד האונייה, בכללם אלחוטנים וכמה מחברי קבוצות ההתנגדות שהוכנו מראש במסכות גז. באוניות אחדות כוסו חלונות ופתחים ברשתות ברזל כדי למנוע הטלת רימוני חל"ך לבטן האונייה.
בימים אלה, כאשר גז מדמיע משמש בעיקר שוטרים לפיזור הפגנות ומתפרעים, חשוב להכיר את השימוש המכאיב שעשו הבריטים כנגד יהודים ניצולי שואה בדרכם לארץ ישראל.
