דעה | המבצעים בעזה הם פלסטר ואי אפשר רק להתמגן - הפתרון טמון בהליך מדיני
ד״ר רפי שגיב טוען כי עוד מבצע בעזה (הפעם: ״עלות השחר״) נחוץ, אך אינו מביא לשקט ארוך טווח. ״אף ממשלה, מאז הסכמי אוסלו לא העזה ללכת לצעד מדיני אמיץ״, טוען שגיב. ״הגישה הזו מביאה את ישראל לידי קיפאון וחולשה״
ישראל דיפנס
| 07/08/2022
Photo credit: Elad Malka
ביום שישי, בזמן תפילת הצוהריים שהמתה מאדם, נכנס מושל עיראק דאז, אלחג'אג' אבן יוסוף (שלט בשנים 714-694), כאשר הוא חמוש מכף רגל ועד ראש, למסגד הראשי של העיר המרכזית בדרום עיראק ששמה כופה.
לאחר שעה ארוכה של שקט מתוח, תוך שסקר את הנוכחים במבט חודר וחמור סבר, ולאחר שהסיר את מצנפתו האדומה מראשו, הוא הכריז: "אני נשבע באללה הוי אנשי עיראק שאני רואה לנגד עיניי ראשים שהבשילו ושהגיע הזמן לקוטפם".
זה קרה לאחר אזהרות קודמות וחמורות שהפנה המושל לבני עיראק לא לנטוש את אדמותיהם החקלאיות שבכפרים, להמשיך לעבדן, ולא לעבור לעיר הגדולה. הם הפרו את פקודותיו והמשיכו לנהור לעיר הגדולה. והוא קיים את הבטחתו.
המציאות הבלתי נסבלת, בה ארגוני טרור מובהקים דוגמת חזבאללה, חמאס, והג'יהאד האסלאמי, קוראים השכם והערב לחיסולה הפיזי של מדינת ישראל, מאיימים ומבצעים, על-פי רצונם וכשהם מחליטים, פיגועים וירי של טילים או שילוח כטב"מים (אסדת כריש), כלפי מדינת ישראל, חייבת להשתנות.
בשבוע שעבר היינו עדים לכניסה למצב של מגננה, ביוזמת ישראל, בו נמנעו מאזרחי ישראל הזכויות הבסיסיות שלהם דוגמת הזכות לחיים ולביטחון, חופש התנועה, והזכות לקניין ולפרנסה בכבוד. זאת בשל חשש, שהיה כנראה מוצדק, שמא מחבלי הג'יהאד האסלאמי בעזה, יבצעו פיגוע או ירי לעבר שטח ישראל, כתגובה על מעצרו של מנהיגם בגדה המערבית באסם אלסעדי.
ומה קרה בעזה במקביל לכוננות ושיתוק הדרום? החיים בעזה נמשכו כרגיל. אנשים יצאו לעמל יומם, החופים היו פתוחים ואיש כמנהגו נהג. זה היה מצב בלתי נסבל משולב עם אוזלת יד של ממשלת ישראל. שר הביטחון הכריז, שאם לא יהיה שקט לאזרחי ישראל, לא יהיה שקט לאזרחי עזה. בתגובה, חמאס והג'יהאד נבהלו, קיפלו את הדגלים ונכנעו! ממש.
ישראל ניסתה בעבר, הרחוק והקרוב, להגיע להסדרים שונים, שלא לומר משונים (העברת מזומנים במזוודות), עם ארגוני הטרור הללו, אך המציאות בשטח מכה בנו פעם אחר פעם.
סבבי לחימה מרוכזת, יחד עם פעולות מנע, תקיפות חוזרות ונשנות, בעיקר של ערמות חול, פעילות מדינית בינלאומית (בהובלה ערבית, אירופית ואמריקנית), וגיוס השלטון המצרי, לא הבשילו לכדי הסדר סביר שיביא לשקט ורגיעה לתושבי ישראל ואולי למעט שגשוג והתפתחות חיובית בצד העזתי.
ממשלות ישראל לדורותיהן, מימי אריק שרון (וההתנתקות ב-2005) ועד ממשלת בנט האחרונה, זרו ועדיין זורים חול בעיני הציבור. הן כשלו בזו אחר זו במציאת פתרון לשאלת עזה או לפחות להגיע ל"הודנה" ארוכת טווח.
כזכור, ההצהרות של ראשי הממשלה ושל שרי הביטחון, וגם של אלה שראו עצמם כפוטנציאל לראשות ממשלה, דיברו בלשון גבוהה ונחושה על מה שהם יעשו לראשי הטרור בעזה וכיצד רק הם יגיבו בעוצמה על כל ירי מהרצועה (אוי, אוי, אוי...המחבלים נבהלו).
בפועל, אף ראש ממשלה לא העז לקחת את ההחלטה ואת האחריות ולפעול, אם בדרך מדינית ואם בדרך צבאית, על מנת ליצור משוואה חדשה מול הטרור העזתי.
הטיפול המועדף על האחראים בצד הישראלי למצב היה לתת תרופות הרגעה, בעיקר לציבור הישראלי, ולהראות לו שהמצב בשליטה, בעוד שהמצב האמיתי הוא של כישלון קולוסאלי מתמשך. יתרה מכך, ארגוני הטרור ואיראן לומדים ועוקבים ללא לאות אחר מעשיה ותגובותיה של ישראל ובונים את המהלכים הבאים שלהם בהתאם.
היוזמה ההתקפית כנגד הג'יהאד האסלאמי, כפי שבאה לידי ביטוי במבצע הנוכחי "עלות השחר", חיובית ונחוצה, אולם היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. לא עברו 24 שעות מתחילתו וכבר אצים רצים לדבר על המטרות שהושגו ועל כדאיות סיומו המהיר.
נכון הוא שהושגו הישגים מסוימים והחשוב שבהם הוא אי ההצטרפות של ארגון חמאס ללחימה. אל לנו להתבלבל. חמאס לא הצטרף מסיבותיו הוא, ויש לו לא מעט כאלה, ולא מפני שהפך לארגון "חובבי ציון".
ללפיד ולגנץ יש אינטרס ברור לסיים את הסיבוב הזה במהירות האפשרית, כיוון שהם רואים את עצמם כמועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה בבחירות הקרובות באוקטובר. גם הג'יהאד יודע זאת היטב והוא ינסה להעלות את המחיר שיבקש תמורת הפסקת הלחימה.
ארגוני הטרור בעזה ובמקומות נוספים לא שוקטים על שמריהם, אלא שואפים ועושים כמיטב יכולתם להעצים את כוחם ואת יכולותיהם מול ישראל. התמיכה של איראן בארגונים הללו הינה בלתי מסויגת והיא נובעת, בין השאר, מהרעיון האיראני להקיף את ישראל בשלוחיה, וביום פקודה להפעיל את כולם ולגרום לנזק עצום לישראל ואולי, חס ושלום, להשמידה.
מדינת ישראל משקיעה את מיטב משאביה בבניין הכוח והעוצמה שלה. תקציב הביטחון של ישראל נושק כבר ל-100 מיליארד שקלים. תקציבם של כל ארגוני הטרור בעזה לא מגיע ל-1% מתקציבה של ישראל. היעלה על הדעת, שמדינת ישראל תמגן את עצמה לדעת?
עוד שכבת הגנה ועוד שכבת הגנה ועוד תותח לייזר, והצגת כל שכבות ההגנה הללו בפני הנשיא ביידן וההתפארות בהן, בעוד כל אויבינו סביב מגדילים ומעצימים את יכולות וכמויות הטילים המדויקים שברשותם.
הגישה הזו מביאה את ישראל לידי קיפאון ולחולשה ולחיפוש המטבע שאבד תחת הפנס. הפחד המשתק, מחשש לאבדות מרובות בנפש, של הדרג המדיני, מלהפעיל את צבא היבשה, היה ועודנו בעוכרנו.
הפחד המשתק הזה מתבטא גם בתחום המדיני, אלא שכאן מדובר על פחד מלובי המתנחלים. אף ממשלה, מאז הסכמי אוסלו לא העזה ללכת לצעד מדיני אמיץ ומשמעותי מול הפלסטינים שיביא לשקט ארוך טווח.
כמובן, שההנהגה הפלסטינית, בעזה ובגדה המערבית, שותפה מלאה לכישלון, אשמתה ברורה, וגם עליה חלה אחריות כבדה למצב הביטחוני, והכלכלי-חברתי החמור של אזרחיה.
הגיע הזמן, כפי שהכריז בזמנו, אלחג'אג' אבן יוסוף, ליזום ולפעול. להיות המובילים ולא המובלים.
ד״ר רפי שגיב טוען כי עוד מבצע בעזה (הפעם: ״עלות השחר״) נחוץ, אך אינו מביא לשקט ארוך טווח. ״אף ממשלה, מאז הסכמי אוסלו לא העזה ללכת לצעד מדיני אמיץ״, טוען שגיב. ״הגישה הזו מביאה את ישראל לידי קיפאון וחולשה״
Photo credit: Elad Malka
ביום שישי, בזמן תפילת הצוהריים שהמתה מאדם, נכנס מושל עיראק דאז, אלחג'אג' אבן יוסוף (שלט בשנים 714-694), כאשר הוא חמוש מכף רגל ועד ראש, למסגד הראשי של העיר המרכזית בדרום עיראק ששמה כופה.
לאחר שעה ארוכה של שקט מתוח, תוך שסקר את הנוכחים במבט חודר וחמור סבר, ולאחר שהסיר את מצנפתו האדומה מראשו, הוא הכריז: "אני נשבע באללה הוי אנשי עיראק שאני רואה לנגד עיניי ראשים שהבשילו ושהגיע הזמן לקוטפם".
זה קרה לאחר אזהרות קודמות וחמורות שהפנה המושל לבני עיראק לא לנטוש את אדמותיהם החקלאיות שבכפרים, להמשיך לעבדן, ולא לעבור לעיר הגדולה. הם הפרו את פקודותיו והמשיכו לנהור לעיר הגדולה. והוא קיים את הבטחתו.
המציאות הבלתי נסבלת, בה ארגוני טרור מובהקים דוגמת חזבאללה, חמאס, והג'יהאד האסלאמי, קוראים השכם והערב לחיסולה הפיזי של מדינת ישראל, מאיימים ומבצעים, על-פי רצונם וכשהם מחליטים, פיגועים וירי של טילים או שילוח כטב"מים (אסדת כריש), כלפי מדינת ישראל, חייבת להשתנות.
בשבוע שעבר היינו עדים לכניסה למצב של מגננה, ביוזמת ישראל, בו נמנעו מאזרחי ישראל הזכויות הבסיסיות שלהם דוגמת הזכות לחיים ולביטחון, חופש התנועה, והזכות לקניין ולפרנסה בכבוד. זאת בשל חשש, שהיה כנראה מוצדק, שמא מחבלי הג'יהאד האסלאמי בעזה, יבצעו פיגוע או ירי לעבר שטח ישראל, כתגובה על מעצרו של מנהיגם בגדה המערבית באסם אלסעדי.
ומה קרה בעזה במקביל לכוננות ושיתוק הדרום? החיים בעזה נמשכו כרגיל. אנשים יצאו לעמל יומם, החופים היו פתוחים ואיש כמנהגו נהג. זה היה מצב בלתי נסבל משולב עם אוזלת יד של ממשלת ישראל. שר הביטחון הכריז, שאם לא יהיה שקט לאזרחי ישראל, לא יהיה שקט לאזרחי עזה. בתגובה, חמאס והג'יהאד נבהלו, קיפלו את הדגלים ונכנעו! ממש.
ישראל ניסתה בעבר, הרחוק והקרוב, להגיע להסדרים שונים, שלא לומר משונים (העברת מזומנים במזוודות), עם ארגוני הטרור הללו, אך המציאות בשטח מכה בנו פעם אחר פעם.
סבבי לחימה מרוכזת, יחד עם פעולות מנע, תקיפות חוזרות ונשנות, בעיקר של ערמות חול, פעילות מדינית בינלאומית (בהובלה ערבית, אירופית ואמריקנית), וגיוס השלטון המצרי, לא הבשילו לכדי הסדר סביר שיביא לשקט ורגיעה לתושבי ישראל ואולי למעט שגשוג והתפתחות חיובית בצד העזתי.
ממשלות ישראל לדורותיהן, מימי אריק שרון (וההתנתקות ב-2005) ועד ממשלת בנט האחרונה, זרו ועדיין זורים חול בעיני הציבור. הן כשלו בזו אחר זו במציאת פתרון לשאלת עזה או לפחות להגיע ל"הודנה" ארוכת טווח.
כזכור, ההצהרות של ראשי הממשלה ושל שרי הביטחון, וגם של אלה שראו עצמם כפוטנציאל לראשות ממשלה, דיברו בלשון גבוהה ונחושה על מה שהם יעשו לראשי הטרור בעזה וכיצד רק הם יגיבו בעוצמה על כל ירי מהרצועה (אוי, אוי, אוי...המחבלים נבהלו).
בפועל, אף ראש ממשלה לא העז לקחת את ההחלטה ואת האחריות ולפעול, אם בדרך מדינית ואם בדרך צבאית, על מנת ליצור משוואה חדשה מול הטרור העזתי.
הטיפול המועדף על האחראים בצד הישראלי למצב היה לתת תרופות הרגעה, בעיקר לציבור הישראלי, ולהראות לו שהמצב בשליטה, בעוד שהמצב האמיתי הוא של כישלון קולוסאלי מתמשך. יתרה מכך, ארגוני הטרור ואיראן לומדים ועוקבים ללא לאות אחר מעשיה ותגובותיה של ישראל ובונים את המהלכים הבאים שלהם בהתאם.
היוזמה ההתקפית כנגד הג'יהאד האסלאמי, כפי שבאה לידי ביטוי במבצע הנוכחי "עלות השחר", חיובית ונחוצה, אולם היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. לא עברו 24 שעות מתחילתו וכבר אצים רצים לדבר על המטרות שהושגו ועל כדאיות סיומו המהיר.
נכון הוא שהושגו הישגים מסוימים והחשוב שבהם הוא אי ההצטרפות של ארגון חמאס ללחימה. אל לנו להתבלבל. חמאס לא הצטרף מסיבותיו הוא, ויש לו לא מעט כאלה, ולא מפני שהפך לארגון "חובבי ציון".
ללפיד ולגנץ יש אינטרס ברור לסיים את הסיבוב הזה במהירות האפשרית, כיוון שהם רואים את עצמם כמועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה בבחירות הקרובות באוקטובר. גם הג'יהאד יודע זאת היטב והוא ינסה להעלות את המחיר שיבקש תמורת הפסקת הלחימה.
ארגוני הטרור בעזה ובמקומות נוספים לא שוקטים על שמריהם, אלא שואפים ועושים כמיטב יכולתם להעצים את כוחם ואת יכולותיהם מול ישראל. התמיכה של איראן בארגונים הללו הינה בלתי מסויגת והיא נובעת, בין השאר, מהרעיון האיראני להקיף את ישראל בשלוחיה, וביום פקודה להפעיל את כולם ולגרום לנזק עצום לישראל ואולי, חס ושלום, להשמידה.
מדינת ישראל משקיעה את מיטב משאביה בבניין הכוח והעוצמה שלה. תקציב הביטחון של ישראל נושק כבר ל-100 מיליארד שקלים. תקציבם של כל ארגוני הטרור בעזה לא מגיע ל-1% מתקציבה של ישראל. היעלה על הדעת, שמדינת ישראל תמגן את עצמה לדעת?
עוד שכבת הגנה ועוד שכבת הגנה ועוד תותח לייזר, והצגת כל שכבות ההגנה הללו בפני הנשיא ביידן וההתפארות בהן, בעוד כל אויבינו סביב מגדילים ומעצימים את יכולות וכמויות הטילים המדויקים שברשותם.
הגישה הזו מביאה את ישראל לידי קיפאון ולחולשה ולחיפוש המטבע שאבד תחת הפנס. הפחד המשתק, מחשש לאבדות מרובות בנפש, של הדרג המדיני, מלהפעיל את צבא היבשה, היה ועודנו בעוכרנו.
הפחד המשתק הזה מתבטא גם בתחום המדיני, אלא שכאן מדובר על פחד מלובי המתנחלים. אף ממשלה, מאז הסכמי אוסלו לא העזה ללכת לצעד מדיני אמיץ ומשמעותי מול הפלסטינים שיביא לשקט ארוך טווח.
כמובן, שההנהגה הפלסטינית, בעזה ובגדה המערבית, שותפה מלאה לכישלון, אשמתה ברורה, וגם עליה חלה אחריות כבדה למצב הביטחוני, והכלכלי-חברתי החמור של אזרחיה.
הגיע הזמן, כפי שהכריז בזמנו, אלחג'אג' אבן יוסוף, ליזום ולפעול. להיות המובילים ולא המובלים.
