ניסיון לתפוס הכל : התשה, צבא ואזרחים בשלוש השנים אחרי ששת הימים
מלחמת העמקים, התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית, 1970-1967, מאת ערן אלדר, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2022
אפרים לפיד
| 20/02/2022
באדיבות הוצאת אוניברסיטת בר אילן
שלוש השנים 1970-1967, השנים אחרי מלחמת ששת הימים, זכורות בביטחון ישראל כשנות מלחמת ההתשה בגזרה המצרית. אפילו המונח עצמו, התשה, הומצא ביצירתיות בינלאומית ע"י השליט המצרי עבד א-נאצר עם מסר פומבי "להקיז את דמה של ישראל " ושימוש במילה הערבית 'אסתנזאף' (הקזת דם).
חזית שנייה במזרח ובצפון הארץ זכורה פחות בשיח ההיסטורי והעממי של התקופה. היא התחוללה בגבולה המזרחית, בבקעה שהיתה חלק מיהודה ושומרון , בשני העמקים הצפוניים לה, עמק בית שאן ועמק הירדן ובגבולות עם סוריה ולבנון. כאן מצא עצמו צה"ל החזק ביותר במזרח התיכון, המנצח של ששת הימים, בעימות מול מחבלים פלסטיניים שהיו עד ספטמבר 1970 נתונים לחסות ולגיבוי של הצבא הירדני.
העימות לא היה נחלתו של צה"ל בלבד – זו התקופה בה האוכלוסייה האזרחית בעמקים היתה נתונה לפיגועים ולירי מירדן. תקופה זו, עוד הרבה לפני שגרת הכוננות של פיקוד העורף שנכנסה לחיי תושבי ישראל בעשורים האחרונים. צה"ל עוד לא הפנים אז עד הסוף את המשמעויות בתורת הלחימה ובאמצעי הלחימה לאויב החדש – ארגוני הטרור, על אף שהתמודדות עם מחבלים (שנקראו אז מסתננים) מלווה את הביטחון השוטף של צה"ל עוד בשנות ה-50.
אחרי 67 נפתחה בגדול חזית חדשה, שונה מהעימות המסורתי עם צבאות ערב - פיגועי טרור מארגון פת"ח וארגונים אחרים שהתפצלו ממנו. המפגעים הגיעו מירדן, מלבנון ואף פעלו בשנים אלה נגד יעדים ישראליים בחו"ל. הנפגעים הישראלים החדשים היו תושבי המושבים, הקיבוצים, הערים והעיירות בעמקים ובצפון. המחבלים קבלו גיבוי בירי ארטילרי מהירדנים ומכוח משלוח עיראקי בירדן לעבר מטרות בישראל.
המחקר לפנינו דן במרכיבי העוצמה הצבאית המעודכנת לאיומי הטרור החדשים ובהתמודדות החברתית-אזרחית (עוד לפני שהשתמשו בביטוי – חוסן ..). קשת של מאמרים ותובנות בנושאים מגוונים.
יש פה ניסיון להקיף את הכל : הגזרה הירדנית, כולל פרק גדול מוקדש לפעולת כראמה (1968), חטיפת מטוס אל-על לאלג'יר, היחידה בתולדותינו (קיץ 1968), הסתכלות אסטרטגית ואופרטיבית על תפקוד הצבא, על האויב, על תושבי הישובים בצפון והתנהלותם בצל התקיפות ובצד זאת סיקור מפורט של חיי השגרה והתרבות במדינה, בדגש על ההתמודדות של תושבי העמקים.
נדבך מיוחד בספר מוקדש לנושא התודעה והתעמולה של הצד הערבי ארגוני הטרור, ירדן וסוריה ותשובת ההסברה הישראלית, אשר אחרי 67 הרגישה ביטחון עצמי רב.
הקפיצות התדירות בספר מנושא לנושא, תיאור שגרה של חיי התרבות בתל אביב, פרטי פרטים של אירוע טרור או מבצע צבאי ובצידם תובנות אסטרטגיות על תפיסת לחימה ועל מחקר ופיתוח כל אלה מקשים לקבל תמונה כוללת אחודה.
מלחמת העמקים, התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית, 1970-1967, מאת ערן אלדר, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2022
באדיבות הוצאת אוניברסיטת בר אילן
שלוש השנים 1970-1967, השנים אחרי מלחמת ששת הימים, זכורות בביטחון ישראל כשנות מלחמת ההתשה בגזרה המצרית. אפילו המונח עצמו, התשה, הומצא ביצירתיות בינלאומית ע"י השליט המצרי עבד א-נאצר עם מסר פומבי "להקיז את דמה של ישראל " ושימוש במילה הערבית 'אסתנזאף' (הקזת דם).
חזית שנייה במזרח ובצפון הארץ זכורה פחות בשיח ההיסטורי והעממי של התקופה. היא התחוללה בגבולה המזרחית, בבקעה שהיתה חלק מיהודה ושומרון , בשני העמקים הצפוניים לה, עמק בית שאן ועמק הירדן ובגבולות עם סוריה ולבנון. כאן מצא עצמו צה"ל החזק ביותר במזרח התיכון, המנצח של ששת הימים, בעימות מול מחבלים פלסטיניים שהיו עד ספטמבר 1970 נתונים לחסות ולגיבוי של הצבא הירדני.
העימות לא היה נחלתו של צה"ל בלבד – זו התקופה בה האוכלוסייה האזרחית בעמקים היתה נתונה לפיגועים ולירי מירדן. תקופה זו, עוד הרבה לפני שגרת הכוננות של פיקוד העורף שנכנסה לחיי תושבי ישראל בעשורים האחרונים. צה"ל עוד לא הפנים אז עד הסוף את המשמעויות בתורת הלחימה ובאמצעי הלחימה לאויב החדש – ארגוני הטרור, על אף שהתמודדות עם מחבלים (שנקראו אז מסתננים) מלווה את הביטחון השוטף של צה"ל עוד בשנות ה-50.
אחרי 67 נפתחה בגדול חזית חדשה, שונה מהעימות המסורתי עם צבאות ערב - פיגועי טרור מארגון פת"ח וארגונים אחרים שהתפצלו ממנו. המפגעים הגיעו מירדן, מלבנון ואף פעלו בשנים אלה נגד יעדים ישראליים בחו"ל. הנפגעים הישראלים החדשים היו תושבי המושבים, הקיבוצים, הערים והעיירות בעמקים ובצפון. המחבלים קבלו גיבוי בירי ארטילרי מהירדנים ומכוח משלוח עיראקי בירדן לעבר מטרות בישראל.
המחקר לפנינו דן במרכיבי העוצמה הצבאית המעודכנת לאיומי הטרור החדשים ובהתמודדות החברתית-אזרחית (עוד לפני שהשתמשו בביטוי – חוסן ..). קשת של מאמרים ותובנות בנושאים מגוונים.
יש פה ניסיון להקיף את הכל : הגזרה הירדנית, כולל פרק גדול מוקדש לפעולת כראמה (1968), חטיפת מטוס אל-על לאלג'יר, היחידה בתולדותינו (קיץ 1968), הסתכלות אסטרטגית ואופרטיבית על תפקוד הצבא, על האויב, על תושבי הישובים בצפון והתנהלותם בצל התקיפות ובצד זאת סיקור מפורט של חיי השגרה והתרבות במדינה, בדגש על ההתמודדות של תושבי העמקים.
נדבך מיוחד בספר מוקדש לנושא התודעה והתעמולה של הצד הערבי ארגוני הטרור, ירדן וסוריה ותשובת ההסברה הישראלית, אשר אחרי 67 הרגישה ביטחון עצמי רב.
הקפיצות התדירות בספר מנושא לנושא, תיאור שגרה של חיי התרבות בתל אביב, פרטי פרטים של אירוע טרור או מבצע צבאי ובצידם תובנות אסטרטגיות על תפיסת לחימה ועל מחקר ופיתוח כל אלה מקשים לקבל תמונה כוללת אחודה.
