תקופת ההמתנה
התקיפה באיראן עדיין על הפרק, אך כנראה לא תתרחש בחצי השנה הקרובה; ישראל נאלצת להתרגל למציאות חדשה אל מול השלטון החדש במצרים וכיצד זה ישפיע על תכנית חלמיש לשנים הקרובות? ומה יעלה בגורל צבר ההזמנות של התעשיות הביטחוניות ב-2012? טור שבועי של עמיר רפפורט, חמישי ב-14:00
IsraelDefense
| 19/05/2011
לפני 45 שנה, ב-22 במאי 1967, קיבלה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל, החלטה הרואה את סגירת מצרי טירן שבכניסה לים סוף, על ידי מצרים, כמעשה תוקפנות המכוון כנגד ישראל. בדיונים בפורום המצומצם תמכו חלק מהשרים, ובראשם ראש הממשלה, לוי אשכול, במיצוי מהלכים דיפלומטיים שחייבו המתנה ודחיית היציאה למלחמה. בכך נענתה ממשלת ישראל לבקשת נשיא ארצות הברית, לינדון ג’ונסון, לאפשר לו לפעול במישור הדיפלומטי כדי להסיר את המצור הימי.
ב-28 במאי חזר שר החוץ אבא אבן משליחותו בוושינגטון. הוא דיווח לממשלה, כי נשיא ארצות הברית ביקש להימנע מפעולה יזומה כדי לאפשר לפתור את המשבר באמצעות מועצת הביטחון. שבוע אחר כך יצא חיל האוויר למבצע “מוקד” שהיה מהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים. במבצע הושמדו חילות האוויר של כל מדינות ערב עוד לפני שמטוסיהם הספיקו להמריא.
ההשוואה בין המצב לפני 45 שנה ובין הדריכות שקיימת בישראל בקיץ 2012, אינה מובנת מאליה, אבל כאז גם בעת הזאת, ישראל נמצאת בתקופת המתנה. בתפקיד מצרים נמצאת איראן. בכלל לא בטוח שהמתיחות תסתיים מהר, כמו בתחילת הקיץ של 1967, ולא ברור האם תהיה תקיפה ישראלית, ואם כן, האם היא תהיה מוצלחת, אבל האפשרות הזאת בהחלט קיימת.
רוב הסיכויים הם שתקופת ההמתנה של 2012 תימשך שישה חודשים. ככל הנראה, היא לא תסתיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, בנובמבר 2012. איך שלא בוחנים זאת, מדובר ככל הנראה בבחירות הגורליות ביותר בתולדות מדינת ישראל. גורליות אפילו יותר מכל מערכת בחירות שנערכה לכנסת ישראל. עד הבחירות, כנראה שישראל לא תתקוף. מה שיקרה אחר כך תלוי בהבנות שיהיו או לא יהיו בין המדינות. עד שיתברר האם ישראל או ארצות הברית יתקפו באיראן, תקופת ההמתנה מאופיינת בנסיעות רבות של שר הביטחון, אהוד ברק, ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לוושינגטון. באביב 2012 ברק נפגש בוושינגטון כמה פעמים עם שר ההגנה, ליאון פנטה, ועם ראשי מערכות הביטחון והמודיעין. לא צריך דמיון פורה כדי להעריך באיזה נושאים עסקו השיחות הללו: איראן, איראן ואיראן. אולי דיברו רק מעט גם על מלחמת האזרחים בסוריה.
מציאות חדשה
על רקע כניסתו לתפקיד של נשיא מצרים החדש, איש תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, ישראל ניצבת בפני שינוי אסטרטגי בגבולה הדרום-מערבי. אי אפשר לראות יותר את הסכם השלום בין ישראל למצרים, משנת 1981, כמובן מאליו. הטרור שמכה בישראל מכיוון סיני במהלך החודשים האחרונים יכול להיחשב בעיה פעוטה לעומת התרחישים המסוכנים יותר. צה”ל צמצם את כוחותיו בגבולות הדרומיים בצורה משמעותית לאחר חתימה על הסכם השלום לפני כ-30 שנה, כעת הוא חייב להיערך לתרחיש של מלחמה עתידית מול השכנה מדרום, שמצויידת בנשק אמריקאי.
נכון, התרחיש עדיין נראה דמיוני, אבל המציאות במזרח התיכון כבר הוכיחה בשנתיים האחרונות שהיא עולה על כל דימיון, ושתהליכים היסטוריים, שפעם היו מבשילים על פני חודשים ושנים, מתרחשים כיום בתוך שבועות ואפילו ימים.
חלמיש
אפשרות למלחמה מול איראן, המצב הרגיש בדרום, אפשרות לקריסת משטר בשאר אסד בסוריה שתבעיר את הגבול ברמת הגולן, או מלחמה מול החמאס בעזה והחיזבאללה בלבנון – כל אחד מהתרחישים האלה אינו יכול להיחשב כעת “סבירות נמוכה” בחצי השני של 2012. בגליונות קודמים של “ישראל דיפנס” תוארו בהרחבה הדיונים שנערכו במטה הכללי של צה”ל בשנה שעברה, לגיבוש התכנית הרב שנתית “חלמיש” לחומש שבין 2012-2016.
התכנית הייתה אמורה לקחת בחשבון את השינויים הדרמטיים שחלו במזרח התיכון, אבל הדיונים לגביה הוקפאו מסיבות בלתי ביטחוניות בעליל: ההפגנות ההמוניות של מאות אלפי ישראלים שדרשו ב-2011 “צדק חברתי”, גרמו לראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז על דחייה של שנה. במקום תכנית חדשה, נקבע כי שנת 2012 תהיה “שנה בדידה”, ותתוקצב שלא במסגרת תכנית רב שנתית כלשהי.
בקיץ 2012 הגיע הזמן לחדש את הדיונים במטה הכללי על התכנית שנדחתה. הנושאים שקשורים לבניין הכוח נידונים רק בחדרים סגורים. אבל, במערכת הביטחון ובדרג המדיני שוב מדברים על לקיחת “סיכונים מחושבים” לנוכח תמונת האיומים הביטחוניים על ישראל. צה”ל נוהג לבנות את כוחו לפי “תרחיש ייחוס” ולא בהכרח על פי התרחיש החמור מכל - שבו כל החזיתות מתלקחות ביחד במקביל. האם הנוהג הזה יתגלה חלילה כטעות גורלית?
הרבה, פחות
היכולת של ישראל להצטייד במערכות נשק חדישות הייתה קטנה באופן משמעותי אלמלא היצוא הביטחוני האדיר בשנת 2011. הירידה בתקציבי הביטחון של ארצות הברית ומדינות המערב משפיעה לרעה על התעשיות הביטחוניות הישראליות, אבל, בכל זאת, מעט פרופורציה: היצוא הביטחוני הישראלי עדיין גבוה פי שלושה לעומת מה שהיה מקובל לפני כעשור.
צבר ההזמנות של התעשיות הביטחוניות מדהים: לתעשייה האווירית צבר של למעלה מ-10 מיליארד דולר, לאלביט מערכות- 5.5 מיליארד, ולרפאל- 2 מיליארד. הצבר יספיק לעבודה בהיקף הנוכחי לעוד כשנתיים-שלוש. המכירות בשנת 2012 ישפיעו על ביצועי התעשיות הביטחוניות הישראליות בעיקר בשנים 2014-2015.
השאלה האם התעשיות ייאלצו להצטמצם מזכירה חידות מתמטיות המיועדות לתלמידי תיכון: אם קצב המכירות בשנתיים הבאות יהיה נמוך יותר מקצב המימוש של צבר ההזמנות, לא תהיה לתעשיות הביטחוניות ברירה אלא לצמצם את מצבת כוח האדם, אבל אם המכירות ישמרו על רמה גבוהה התעשיה הביטחונית הישראלית תוכל לשמור על היקפה.
התקיפה באיראן עדיין על הפרק, אך כנראה לא תתרחש בחצי השנה הקרובה; ישראל נאלצת להתרגל למציאות חדשה אל מול השלטון החדש במצרים וכיצד זה ישפיע על תכנית חלמיש לשנים הקרובות? ומה יעלה בגורל צבר ההזמנות של התעשיות הביטחוניות ב-2012? טור שבועי של עמיר רפפורט, חמישי ב-14:00
לפני 45 שנה, ב-22 במאי 1967, קיבלה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל, החלטה הרואה את סגירת מצרי טירן שבכניסה לים סוף, על ידי מצרים, כמעשה תוקפנות המכוון כנגד ישראל. בדיונים בפורום המצומצם תמכו חלק מהשרים, ובראשם ראש הממשלה, לוי אשכול, במיצוי מהלכים דיפלומטיים שחייבו המתנה ודחיית היציאה למלחמה. בכך נענתה ממשלת ישראל לבקשת נשיא ארצות הברית, לינדון ג’ונסון, לאפשר לו לפעול במישור הדיפלומטי כדי להסיר את המצור הימי.
ב-28 במאי חזר שר החוץ אבא אבן משליחותו בוושינגטון. הוא דיווח לממשלה, כי נשיא ארצות הברית ביקש להימנע מפעולה יזומה כדי לאפשר לפתור את המשבר באמצעות מועצת הביטחון. שבוע אחר כך יצא חיל האוויר למבצע “מוקד” שהיה מהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים. במבצע הושמדו חילות האוויר של כל מדינות ערב עוד לפני שמטוסיהם הספיקו להמריא.
ההשוואה בין המצב לפני 45 שנה ובין הדריכות שקיימת בישראל בקיץ 2012, אינה מובנת מאליה, אבל כאז גם בעת הזאת, ישראל נמצאת בתקופת המתנה. בתפקיד מצרים נמצאת איראן. בכלל לא בטוח שהמתיחות תסתיים מהר, כמו בתחילת הקיץ של 1967, ולא ברור האם תהיה תקיפה ישראלית, ואם כן, האם היא תהיה מוצלחת, אבל האפשרות הזאת בהחלט קיימת.
רוב הסיכויים הם שתקופת ההמתנה של 2012 תימשך שישה חודשים. ככל הנראה, היא לא תסתיים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, בנובמבר 2012. איך שלא בוחנים זאת, מדובר ככל הנראה בבחירות הגורליות ביותר בתולדות מדינת ישראל. גורליות אפילו יותר מכל מערכת בחירות שנערכה לכנסת ישראל. עד הבחירות, כנראה שישראל לא תתקוף. מה שיקרה אחר כך תלוי בהבנות שיהיו או לא יהיו בין המדינות. עד שיתברר האם ישראל או ארצות הברית יתקפו באיראן, תקופת ההמתנה מאופיינת בנסיעות רבות של שר הביטחון, אהוד ברק, ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לוושינגטון. באביב 2012 ברק נפגש בוושינגטון כמה פעמים עם שר ההגנה, ליאון פנטה, ועם ראשי מערכות הביטחון והמודיעין. לא צריך דמיון פורה כדי להעריך באיזה נושאים עסקו השיחות הללו: איראן, איראן ואיראן. אולי דיברו רק מעט גם על מלחמת האזרחים בסוריה.
מציאות חדשה
על רקע כניסתו לתפקיד של נשיא מצרים החדש, איש תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, ישראל ניצבת בפני שינוי אסטרטגי בגבולה הדרום-מערבי. אי אפשר לראות יותר את הסכם השלום בין ישראל למצרים, משנת 1981, כמובן מאליו. הטרור שמכה בישראל מכיוון סיני במהלך החודשים האחרונים יכול להיחשב בעיה פעוטה לעומת התרחישים המסוכנים יותר. צה”ל צמצם את כוחותיו בגבולות הדרומיים בצורה משמעותית לאחר חתימה על הסכם השלום לפני כ-30 שנה, כעת הוא חייב להיערך לתרחיש של מלחמה עתידית מול השכנה מדרום, שמצויידת בנשק אמריקאי.
נכון, התרחיש עדיין נראה דמיוני, אבל המציאות במזרח התיכון כבר הוכיחה בשנתיים האחרונות שהיא עולה על כל דימיון, ושתהליכים היסטוריים, שפעם היו מבשילים על פני חודשים ושנים, מתרחשים כיום בתוך שבועות ואפילו ימים.
חלמיש
אפשרות למלחמה מול איראן, המצב הרגיש בדרום, אפשרות לקריסת משטר בשאר אסד בסוריה שתבעיר את הגבול ברמת הגולן, או מלחמה מול החמאס בעזה והחיזבאללה בלבנון – כל אחד מהתרחישים האלה אינו יכול להיחשב כעת “סבירות נמוכה” בחצי השני של 2012. בגליונות קודמים של “ישראל דיפנס” תוארו בהרחבה הדיונים שנערכו במטה הכללי של צה”ל בשנה שעברה, לגיבוש התכנית הרב שנתית “חלמיש” לחומש שבין 2012-2016.
התכנית הייתה אמורה לקחת בחשבון את השינויים הדרמטיים שחלו במזרח התיכון, אבל הדיונים לגביה הוקפאו מסיבות בלתי ביטחוניות בעליל: ההפגנות ההמוניות של מאות אלפי ישראלים שדרשו ב-2011 “צדק חברתי”, גרמו לראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז על דחייה של שנה. במקום תכנית חדשה, נקבע כי שנת 2012 תהיה “שנה בדידה”, ותתוקצב שלא במסגרת תכנית רב שנתית כלשהי.
בקיץ 2012 הגיע הזמן לחדש את הדיונים במטה הכללי על התכנית שנדחתה. הנושאים שקשורים לבניין הכוח נידונים רק בחדרים סגורים. אבל, במערכת הביטחון ובדרג המדיני שוב מדברים על לקיחת “סיכונים מחושבים” לנוכח תמונת האיומים הביטחוניים על ישראל. צה”ל נוהג לבנות את כוחו לפי “תרחיש ייחוס” ולא בהכרח על פי התרחיש החמור מכל - שבו כל החזיתות מתלקחות ביחד במקביל. האם הנוהג הזה יתגלה חלילה כטעות גורלית?
הרבה, פחות
היכולת של ישראל להצטייד במערכות נשק חדישות הייתה קטנה באופן משמעותי אלמלא היצוא הביטחוני האדיר בשנת 2011. הירידה בתקציבי הביטחון של ארצות הברית ומדינות המערב משפיעה לרעה על התעשיות הביטחוניות הישראליות, אבל, בכל זאת, מעט פרופורציה: היצוא הביטחוני הישראלי עדיין גבוה פי שלושה לעומת מה שהיה מקובל לפני כעשור.
צבר ההזמנות של התעשיות הביטחוניות מדהים: לתעשייה האווירית צבר של למעלה מ-10 מיליארד דולר, לאלביט מערכות- 5.5 מיליארד, ולרפאל- 2 מיליארד. הצבר יספיק לעבודה בהיקף הנוכחי לעוד כשנתיים-שלוש. המכירות בשנת 2012 ישפיעו על ביצועי התעשיות הביטחוניות הישראליות בעיקר בשנים 2014-2015.
השאלה האם התעשיות ייאלצו להצטמצם מזכירה חידות מתמטיות המיועדות לתלמידי תיכון: אם קצב המכירות בשנתיים הבאות יהיה נמוך יותר מקצב המימוש של צבר ההזמנות, לא תהיה לתעשיות הביטחוניות ברירה אלא לצמצם את מצבת כוח האדם, אבל אם המכירות ישמרו על רמה גבוהה התעשיה הביטחונית הישראלית תוכל לשמור על היקפה.
