טור של עמיר רפפורט: ישראל צריכה מהלכים "מחוץ לקופסא" כדי לא להיגרר ל"מלחמה קבועה" מול חמאס
האם ישראל פועלת דווקא לפי התוכנית של איראן וחמאס – להפוך את מצב המלחמה לתמידי? כיצד ניתן לקרב את ההכרעה? ומה ניתן ללמוד מהשבוע העשירי למלחמה – שבו שילמנו את המחיר הכבד ביותר עד כה לצד הישגים רבים בשטח
עמיר רפפורט
| 14/12/2023
ב-29 ביוני, לפני פחות מחצי שנה (אבל בעידן אחר לחלוטין), דיווח המוסד על סיכול פיגוע בקפריסין עם פרט רשמי מדהים: "ראש חוליית המתנקשים נתפס על אדמת איראן. נגיע לכל גורם שמקדם טרור נגד יהודים וישראלים בכל העולם, כולל על אדמת איראן", נמסר מהארגון החשאי.
שלושה חודשים אחר כך ושלושה שבועות בלבד לפני מתקפת שמחת תורה, חשף שר הביטחון, יואב גלנט, בכנס של המכון למדיניות נגד טרור, כי משמרות המהפכה של איראן הקימו בסיסי טילים ומל"טים תוקפים על גבי אוניות תמימות, לכאורה, שמשייטות בים האדום, וכן מנחת לכלי טיס בלתי מאוישים על אדמת לבנון, 20 קילומטר בלבד מצפון למטולה. "איראן מתנהלת כמו אוסף של כנופיות ולא כמו מדינה מתוקנת". אמר גלנט.
חלף עוד יום אחד בלבד, וראש המוסד, דדי ברנע, שיגר איום פומבי חסר תקדים, באותו כנס: "הגיעה השעה לגבות מאיראן מחיר באופן שונה", אמר ברנע.
"מאחר ועד כה הגענו רק לפעילים ולמפקדים האחראים על הוצאת הפעילות, פגיעה בישראלי או ביהודי בכל דרך על ידי 'פרוקסי' (שליח) או על ידי איראן או על ידי אמצעי לחימה איראני שיוחדר לישראל, תוביל לפעילות מול האירנים ששיגרו את הטרוריסטים וגם אל מול מקבלי ההחלטות מהמבצע ועד לדרג ההחלטות הגבוה ביותר. אני מתכוון לכך. מחירים אלה ייגבו בדיוק רב , בעומק איראן גם בלב טהרן".
אך מה קרה מאז? איראן רק הוכיחה שהיא מפעילה את כל ה"פרוקסי" שלה ללא שום חשש – מהח'ותים בתימן, דרך מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, ועד חיזבאללה בלבנון וכמובן חמאס וגי'האד איסלאמי באיו"ש וברצועת עזה - במתקפה מתואמת על ישראל.
והנה, ביום ראשון השבוע שוב הודיע משרד ראש הממשלה, בשם המוסד, כי "גופי הביטחון והאכיפה הקפריסאים סיכלו, בשותפות עם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, תשתית טרור איראנית שתכננה לבצע פיגועים נגד יעדים ישראלים ויהודים בקפריסין".
מהמטה לביטחון לאומי נמסר כי מאז פרוץ המלחמה עברו ישראלים רבים לשהות בקפריסין. הנוכחות האיראנית בצפון קפריסין, והשימוש באזור זה, מהווה סוגיה מטרידה.
אגב, איראן פעילה מולנו לא רק צבאית. היא עומדת, ביחד עם רוסיה, גם מאחורי מסע מתוחכם שתוקף את ישראל בסייבר ומלבה ללא הרף את השסע החברתי שלנו באמצעות אינספור פרסומים כוזבים ברשתות החברתיות ובהודעות "ווטסאפ ויראליות".
ראש מערך הסייבר הלאומי, תא"ל מיל' גבי פורטנוי, אמר השבוע בהקשר הזה כי "הרחבנו את תחומי פעילותינו מעבר לנושאי הסייבר הקלאסיים כדי להעמיד לרשות הציבור כלים להתמודדות עם ניסיונות הפחדה והשפעה, לבדוק ולהזים אותם ולנסות לבלום את תפוצתם במקרה הצורך".
חוקרת איראן, שילה מוסאי, מאוניברסיטאות חיפה ובן גוריון, אמרה לי השבוע כי האיראנים עומדים בצורה מתוחכמת אפילו מאחורי הפגנות הענק נגד ישראל, שנערכות בכל רחבי העולם המוסלמי ובאירופה. הם שופכים דלק וזורקים גפרורים דלוקים בכל מקום שבו הם יכולים לגרום לנו נזק.
ומה לגבי האיום של ברנע על ההנהגה האירנית? כרגע, נראה שאנחנו נישאר עם האיומים והאיראנים עם המעשים - בדיוק ההפך ממה שהיה מקובל במאה שעברה – אז איראן ושאר אויבנו הרבו בדברי רהב ובאיומים כלפינו, ואילו אנחנו איימנו פחות, אך תקפנו שוב ושוב.
"לצאת מהקופסא"
ההתנהלות מול "ראש הנחש", שהuא ללא ספק איראן, שנותרה חסינה, מעוררת שאלות במיוחד בשל החשש שמהלכי ישראל מאז 7 באוקטובר משחקים דווקא לטובת התוכנית האסטרטגית של החמאס – ומעליו הפטרון האיראני.
לפני מתקפת שמחת תורה התעלמנו מדברים גלויים לחלוטין שנאמרו על ידי מנהג החמאס בעזה, יחיא סינוואר, לגבי ההתקפה המתוכננת. לא האמנו שהוא מתכוון למה שאמר בפרוש. האם אנחנו שוב מתעלמים מהצהרות גלויות?
כך למשל, בכיר החמאס חלי אל חיה, אמר בקטאר בריאיון לניו יורק טיימס, שפורסם ב-7 בנובמבר, כי מטרת המתקפה על ישראל הייתה להפוך את מצב המלחמה לקבוע, כדי להשאיר את הסוגייה הפלשתינית על סדר היום.
"המתקפה לא נועדה כדי להשיג דלק או פועלים, אנחנו לא מבקשים לשפר את המצב בעזה cקרב הנוכחי. המהלך נועד להפוך לחלוטין את המצב".
טאהר אל נונו, הנחשב יועץ תקשורת של חמאס, אמר שהחמאס מקווה שהעולם הערבי יעמוד לצדו במלחמה הקבועה מול ישראל. כמה זמן יכולה להימשך מלחמה קבועה?
כידוע, מלחמת רוסיה-אוקראינה נמשכת בעצימות עולה ויורדת כבר כמעט שנתיים, מבלי שרואים את הסיום שלה באופק. האם זה מה שמצפה גם לנו, כאשר חברות התעופה זרות אינן טסות ברובן לארץ, מאות אלפי ישראלים מגויסים למילואים וישובים רבים מפונים?
ככלל, מצב כזה נוגד את תפיסת ההפעלה של צה"ל, שלפיה נבנה ומאומן הכוח. ישראל שואפת למלחמות קצרות, שיתנהלו בשטח האויב. יש לה הרבה מה להפסיד מהקזת דף ארוכה, גם אם החמאס משלם מחיר כואב הרבה יותר.
סינוואר רגיש פחות למספר חלליו, לעומתנו. המטרה של החמאס היא קודם כל לשרוד במנהרות ההגנה שלו מתחת לאדמה, וכאשר בישראל ובארה"ב מדברים שוב ושוב על "שעון חול מדיני", סינוואר יכול להרגיש שהוא צריך רק "עוד מאמץ קטן" כדי לעבור בשלום את שיא המתקפה, שמתרחש בימים אלה.
בפועל, נכון לשבוע העשירי של המלחמה, ישראל משאירה את סוגיית השיט ליד מיצרי באב אל מנדב הנשלטים מתימן לפתרון על ידי העולם (למרות שספינות "סער 6" החדישות ביותר נכנסו השבוע מוקדם מהמתוכנן לשירות, ועשו את דרכן לים סוף).
מכילה את ההתקפות של חיזבאללה מתחת ל"סף המלחמה הכוללת" (האמת היא, שכעת אנחנו מורתעים על ידי חיזבאללה לא פחות מאשר הארגון הלבנוני מורתע מאיתנו) ופועלת לחיסול היכולות של החמאס, פיר מנהרה אחרי פיר, בית אחרי בית.
לפי התוכניות הנוכחיות, הפעולה במתכונתה הנוכחית תימשך עוד מספר שבועות, כנראה עד אמצע או סוף ינואר, ולאחר מכן יעבור צה"ל לפשיטות חטיבתיות על הרצועה, שיכולות להימשך לכל אורך שנת 2024. אבל זהו בדיוק מתכון ל"מלחמה ארוכה", מושג שנכנס כבר לשימוש בצה"ל.
האם אפשר לקצר את משך המלחמה?
הנה שני רעיונות, שאולי עולים גם בדיונים ביטחוניים: אפשרות אחת היא ליזום התקפה על איראן. זו יכולה להיות התקפה ישירה על יעד כלשהו בטהרן, כפי שאיים דדי ברנע וכאשר איראן תשקול את תגובתה היא תזכור שיש כוחות עצומים של ארה"ב ומדינות רבות נוספות, שהגיעו לאזור אחרי 7 באוקטובר.
ניתן לגרום לאיראן לשלם מחיר על תוקפנותה, גם באמצעות "שליחים", בדיוק כפי שהם עושים לנו. הרי לאיראנים לא חסרים אויבים – גם בתוl שטחם – למשל מיליוני בלוצ'ים שגרים במזרח המדינה ועוינים את המשטר, וגם אוכלוסיה אזארית בצפון.
מעבר לכך, השלטון האיראני אינו יציב, ועשרות מיליונים מתושבי המדינה עשויים להתקומם, אם רק ירגישו שמשטר האייתולות השנוא עליהם הסתבך עם האויב הלא נכון, אמריקה.
אין להוציא מכלל אפשרות כי מהלכים התקפיים כנגד איראן ומשמעותם עולים גם בדיונים במסגרת הביקורים של בכירים אמריקאים בישראל – היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן שהגיע אתמול, ושר ההגנה לויד אוסטין, שיגיע בשבוע הבא.
נכון לעכשיו, נראה שארה"ב ממש אינה מעוניינת בעימות ישיר מול איראן או חיזבאללה.
חשוב לציין בהקשר הזה, כי בדוקטרינות ביטחוניות רבות (וגם בחיים עצמם) – כאשר עומדים מולך מספר יריבים - עדיף "להתעסק" תחילה דווקא עם החזק ביותר, כאשר הכוח שלך עדיין נמצא בשיאו, ומתוך הנחה שלאחר הכנעת החזק יהיה קל יותר להכניע גם את האויבים החלשים.
זה היה הרעיון גם בבסיס התוכנית של צה"ל ושר הביטחון לצאת למלחמה מול חיזבאללה לפני תמרון קרקעי בעזה, אך, כידוע, התוכנית הזאת לא אושרה בדיון הקבינט, שנערך ב-11 באוקטובר. ואיראן היא ה"בריון" האמיתי מזרח התיכון. לפי הקו הזה, יש היגיון לתקוף אותה, אפילו לפני חיזבאללה.
אפשרות אחרת להימנע ממלחמת גרילה ארוכה מול חמאס, כוללת שינוי "דיסקט" מול רצועת עזה: למשל, לאחר השלמת הפעולה במעוז החמאס בחאן יונס, ניתן להסתפק בכיבוש צפון הרצועה שכבר ריקה לגמרי ממילא ממיליון תושביה, במקביל להריסה מוחלטת של מעוזי חמאס, ליד הגדר המקיפה את הרצועה, כמו סג'אעיה ובית חנון.
הריסת הישובים האלה לתמיד, והכללתם בתוך מתחם ביטחוני ("פרימטר") ברוחב קילומטר או יותר ליד הגדר עם ישראל, שטח שכף רגלו של עזתי לא תדרוך בו יותר, גם אחרי המלחמה, יכולה להיות צעד ביטחוני ראוי וגם נקמה מהדהדת וסמלית, שתיזכר על ידי הפלשתינים וכל תושבי האזור כלקח לדורות. אלה גם המקומות שמהם יצאו אלפי הרוצחים, האנסים והבוזזים בטבח של 7 באוקטובר.
בנוסף למצב החדש בצפון הרצועה, מעבר לקו נחל עזה, יכולה ישראל להשתלט על ציר פילדלפי המפריד בין מצרים לרצועת עזה, צעדי שלא נעשה עד כה, ואז להכריז על מצור מלא על הרצועה ומניעת חזרה של תושבי הצפון לעריהם, עד לחזרתם הביתה של כל החטופים ופירוק החמאס מנשקו.
אם הרצועה לא תקבל שום מזון או דלק ייוצר משבר חמור, שיחייב גם את החמאס להכרעה מהירה. עניין של שבועות, לכל היותר. וממילא אין שום היגיון בכך שישראל "מפוצצת'" את רצועת עזה במשאיות של מזון ודלק, על פי דרישת ארה"ב, כמו השבוע, בזמן שחטופינו אינם זוכים אפילו לביקור של נציגי הצלב האדום.
וגם זה: יש לקוות כי לשאלת אורך המערכה, במידה שאכן ניתן לקצר אותה, לא נכנסים גם שיקולים פוליטיים.
שבוע של קרבות
בינתיים, חשוב לדעת גם את זה: הישגי צה"ל בתמרון הקרקעי בעזה עדיין טובים הרבה יותר מאשר התחזיות המוקדמות, ומספר החללים, למרות הכאב העצום על כל הרוג – נמוך הרבה יותר מאשר בתרחישים המוקדמים.
לצה"ל ולשב"כ יש כעת שלוש משימות עיקריות בלחימה: פירוק החמאס מנשקו וחיסול תשתית המנהרות לצד הרג שיטתי של המפקדים וההנהגה, וכמובן, החזרת החטופים.
פירוק התשתיות היא המשימה שמתקדמת ביסודיות. בצפון הרצועה פועלות אוגדה 162 ואוגדה 36, ואילו אוגדה 98, עוצבת התמרון המהיר - פועלת במעוזי חאן יונס שמדרום לקו נחל עזה, אליו התפנו האזרחים לפני ההפוגה. חטיבת גבעתי סיימה את לחימתה בצפון הרצועה, והצטרפה לכוחות בחאן יונס.
הקרב הקשה ביותר השבוע התרחש בגזרה של 36, בלב הקסבה של סג'אעיה, שממזרח לעיר עזה. נפלו בו תשעה לוחמים, כולל מפקד גדוד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג, ואל"מ יצחק בן בשט שעמד להשתחרר משירות קבע לאחר שורה של תפקידי מח"ט בצה"ל, ולפני שחרורו הצטרף לחפ"ק של מח"ט גולני כדי לנהל אותו במלחמה.
הקרב התרחש כאשר כוח גולני נקלע למארב, שבו נתקל במחבלים בלב בית שאותו סרק. כנראה שאנשי החמאס דילגו מעמדה לעמדה דרך מנהרות, וכך תקפו גם את כוחות החילוץ שהגיעו במהירות לבית, בשל החשש שהנפגעים בהיתקלות הראשונה, שאבד איתם הקשר- ייחטפו.
תוך כדי החילוץ נהרגו גם מפקד פלגת לוחמים ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד 669 ולוחם היחידה רב סמל רום הכט.
העובדה שלוחמי היחידה המובחרת, השייכת לחיל האוויר, היו ביחד עם הכוחות הקרקעיים בשטח, קשורה להחלטה שקיבל עוד לפני המלחמה מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עמירם נורקין.
ההחלטה להקצות צוותי מילואים שלמים מ- 669 לעבודה מהקרקע ממש עם זרוע היבשה, כולל רופאים שנמצאים בקו הראשון של החזית.
ככלל, תוצאות הקרב הכואב חריגות. ברוב המוחלט של ההיתקלויות ידם של לוחמי צה"ל על העליונה, ומספר אנשי החמאס שנכנעים עם נשקם הולך ועולה – כ-70 נוספים נכנעו ביום חמישי, נוסף למאות נכנעים קודם לכן. הם הסגירו את עצמם בתום קרב ליד בית חולים בצפון הרצועה.
כחלק מהפעולה הסיזיפית לחיסול היכולות הצבאיות של החמאס, פועל צה"ל במגוון שיטות כנגד המנהרות, כולל המשך ההצפה שלהן במים, על פי פרסומים זרים, בכמה מוקדים, לפחות.
צה"ל גם עשה השבוע שימוש ראשון בתותחים מתנייעים (תומ"תים), שנכנסו ללב עזה מצפון, וירו פגזים בכינון ישיר ומטווח קצר, כמו טנקים, לעבר מבנים.
בתקשורת פורסם כאילו השימוש בתומ"תים נעשה בגלל מחסור בפגזי טנקים, אבל הסיבה האמיתית היא יתרון מבצעי לתותחים בתרחישים מסוימים: כל פגז ארטילרי בקוטר 155 מ"מ מכיל הרבה יותר חומר נפץ מאשר פגז טנק בקוטר 122 מ"מ, והנזק גדול הרבה יותר, בהתאם.
בנוסף, לקנה התותח יש יכולת לכוון לעבר קומות גבוהות במבנים, מעבר לזווית המרבית של הטנקים.
מצד שני, צה"ל והשב"כ התקשו השבוע בחיסול של מפקדים מרמת מח"ט ומעלה. עד כה חוסלו לחמאס שני מח"טים, בזמן שאחרי השבוע צה"ל כבר מונה לא פחות מארבעה אלופי משנה ושישה סגני אלופים שנפלו על נשקם מאז 7 באוקטובר.
בניסיון להשיג מידע על צמרת החמאס כדי לפגוע בה, הציע צה"ל פרסים גדולים באמצעות כרוזים – עד 400 אלף דולר עבור מידע שיוביל ליחיא סינוואר.
המאמץ להחזרת החטופים תקוע גם כן. שני הרוגים ושני פצועים בניסיון חילוץ של חטוף ווהחזרה של שתי גופות (שקרתה) – מוכיחים עד כמה האתגר המבצעי מול מקומות המסתור של החטופים הוא קשה.
במסלול המו"מ להחזרת חטופים, בתיווך קטאר ומצרים, לא ידוע על מהלכים משמעותיים, אחרי שפורסם כי ראש הממשלה מנע את נסיעתו של דדי ברנע לקטאר.
"אורך נשימה"
בכל תרחיש, המלחמה בעזה תימשך עוד שבועות רבים, לפחות. לכן, צה"ל כבר פועל, למעשה, מתוך תפיסה של מלחמה ארוכה. .מפקדים מתחליפם בתפקידיהם למרות המלחמה, וגיוס מחזור נובמבר לא נדחה, ונמצא בעיצומו.
כאשר ביקרתי השבוע במחנה רמת דוד של חיל האוויר יכולתי לחוש כי צה"ל במידה רבה "מתרגל" למצב המלחמה.
מהבסיס הזה יוצאו שני מסוקרי האפאצ'י היחידים שהיו בכוננות בבוקר שמחת תורה, וכעת נערכות גיחות תכופות של מטוסי אף 16 ללבנון וגם לעזה - אבל המשימות יכולות להגיע גם לגזרת ים סוף, בהתראה קצרה.
מפקד הבסיס, אל"מ א', בן קיבוץ בצפון, הקרין לפני כמה ימים צילומים מקרב הפלישה בנורמנדי, שהכריע את מלחמת העולם השנייה יותר מארבע שנים אחרי שפרצההמסר שלו לאנשיו היה כי מה שהכריע את הנאצים זה היכולות הכלכליות של מדינות הברית, אורך הרוח ורוח הלחימה. הכי חשוב, זה האנשים.
הבסיס מלא בטייסי מילואים, שרבים מהם הפסיקו התנדבות עד 7 באוקטובר בגלל המחאה, וכעת מתעקשים להישאר בטייסות כל עוד הלחימה לא נפסקת, למרות שלא בכל יום צריך אותם.
לחיל האוויר יש "אורך נשימה" ארוך, ומפקד רמת דוד סבור כי היכולת לא למצמץ ולהמשיך להילחם, היא חלק מהמסר, שלא ייתן לחמאס תקווה.
אל"מ א' מעריך כי אחרי המלחמה יהיה גל של התנדבות לצבא קבע מצד אנשים שכבר השתחררו, בדיוק כפי שקרה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
בינתיים, חיילי סדיר שמגיע מועד השחרור שלהם מסרבים לעזוב. חלקם מאריכים לשירות קבע, לאור המצב, וחלקם משתחררים לכמה ימים ואז חוזרים לבסיס כמילואימניקים, לא מגולחים כהצהרה, עם צו 8 ביד.
ובגובה פני הקרקע, בגזרת עזה, החל השבוע צה"ל לשחרר חלק מחיילי המילואים שלחמו ברציפות מאז שמחת תורה.
עוצבת סיני, אוגדה 252, שנחשבת לאחת ההפתעות הגדולות של המערכה עד כה: למרות שהיא הייתה במקום נמוך בסדר העדיפויות של הקצאת המשאבים עד 7 באוקטובר, לוחמיה נלחמו ברציפות, והשתלטו על כל המרחבים המזרחיים של צפון רצועת עזה, כולל כיבוש בית חנון.
שוחחתי אתמול עם סא"ל מיל' מוטי שוורץ מהישוב קדומים, בן 43, איש קבע לשעבר, מפקד גדוד 360 מחטיבה 10 של האוגדה, הלא היא חטיבת הראל המיתולוגית מקרבות מלחמת יום העצמאות.
זה היה זמן קצר אחרי שאשתו חנה ושלושת ילדיהם הפתיעו אותו בנוכחותם בצאלים בטקס החלפת מפקד הגדוד, ובפיהם בשורה מרעישה, מבחינתו, על מה שקרה בבית בזמן שנלחם: לבת הבכורה יש כעת חבר.
סא"ל (במיל') שוורץ סיפר לי כי הגדוד גויס תוך כדי שמחת תורה, והוטל ישר למערכה בתוך בארי וכפר עזה, שם נלחם, בין היתר, תחת מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל.
שלושת הימים הראשונים הקודשו לקרבות הבלימה עד לחיסול כל אנשי החמאס שחדרו לארץ, כולל טיהור יער בארי ששרץ מחבלים.
מאז תחילת התמרון, לחמו אנשי הגדוד עם טנקי המרכבה 3 שלהם, שהוכיחו את עצמם. באחד הקרבות בבית חנון, הגיע מוטי שוורץ לעיר רק שעתיים אחרי שאחיו יצחק נפצע קשה מירי צלף בקסבה. האח עדיין מאושפז.
המג"ד מספר כי החלק הכי קשה במלחמה של גדוד 360 היה דווקא ההפוגה המתוחה, אבל הלוחמים היו מוכנים להישאר דרוכים ללא תנועה בלב השטח גם זמן רב – כל עוד מחזירים חטופים.
ביום שלישי יצאו לוחמי 360 מעזה סוף סוף, והוחלפו על ידי אנשי חטיבה 5. ביום חמישי יצאו להדליק נר שמיני עם בני משפחותיהם. בשבוע הבא יחזרו לגדוד כדי לטפל בכלים ולהיערך לסבב הלחימה הבא, מבחינתם, ואז ישתחררו ויחזרו לחיים האזרחיים לפרק זמן בלתי ידוע.
האם חלה שחיקה? האם כולם יתגייסו למלחמה גם בפעם הבאה שייקראו להם? מוטי שוורץ אומר לי ללא פקפוק כי "כאשר הגדוד ייקרא פעם נוספת ללחימה – ההתייצבות שוב תהיה הרבה יותר ממלאה".
האם ישראל פועלת דווקא לפי התוכנית של איראן וחמאס – להפוך את מצב המלחמה לתמידי? כיצד ניתן לקרב את ההכרעה? ומה ניתן ללמוד מהשבוע העשירי למלחמה – שבו שילמנו את המחיר הכבד ביותר עד כה לצד הישגים רבים בשטח
ב-29 ביוני, לפני פחות מחצי שנה (אבל בעידן אחר לחלוטין), דיווח המוסד על סיכול פיגוע בקפריסין עם פרט רשמי מדהים: "ראש חוליית המתנקשים נתפס על אדמת איראן. נגיע לכל גורם שמקדם טרור נגד יהודים וישראלים בכל העולם, כולל על אדמת איראן", נמסר מהארגון החשאי.
שלושה חודשים אחר כך ושלושה שבועות בלבד לפני מתקפת שמחת תורה, חשף שר הביטחון, יואב גלנט, בכנס של המכון למדיניות נגד טרור, כי משמרות המהפכה של איראן הקימו בסיסי טילים ומל"טים תוקפים על גבי אוניות תמימות, לכאורה, שמשייטות בים האדום, וכן מנחת לכלי טיס בלתי מאוישים על אדמת לבנון, 20 קילומטר בלבד מצפון למטולה. "איראן מתנהלת כמו אוסף של כנופיות ולא כמו מדינה מתוקנת". אמר גלנט.
חלף עוד יום אחד בלבד, וראש המוסד, דדי ברנע, שיגר איום פומבי חסר תקדים, באותו כנס: "הגיעה השעה לגבות מאיראן מחיר באופן שונה", אמר ברנע.
"מאחר ועד כה הגענו רק לפעילים ולמפקדים האחראים על הוצאת הפעילות, פגיעה בישראלי או ביהודי בכל דרך על ידי 'פרוקסי' (שליח) או על ידי איראן או על ידי אמצעי לחימה איראני שיוחדר לישראל, תוביל לפעילות מול האירנים ששיגרו את הטרוריסטים וגם אל מול מקבלי ההחלטות מהמבצע ועד לדרג ההחלטות הגבוה ביותר. אני מתכוון לכך. מחירים אלה ייגבו בדיוק רב , בעומק איראן גם בלב טהרן".
אך מה קרה מאז? איראן רק הוכיחה שהיא מפעילה את כל ה"פרוקסי" שלה ללא שום חשש – מהח'ותים בתימן, דרך מיליציות שיעיות בעיראק ובסוריה, ועד חיזבאללה בלבנון וכמובן חמאס וגי'האד איסלאמי באיו"ש וברצועת עזה - במתקפה מתואמת על ישראל.
והנה, ביום ראשון השבוע שוב הודיע משרד ראש הממשלה, בשם המוסד, כי "גופי הביטחון והאכיפה הקפריסאים סיכלו, בשותפות עם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, תשתית טרור איראנית שתכננה לבצע פיגועים נגד יעדים ישראלים ויהודים בקפריסין".
מהמטה לביטחון לאומי נמסר כי מאז פרוץ המלחמה עברו ישראלים רבים לשהות בקפריסין. הנוכחות האיראנית בצפון קפריסין, והשימוש באזור זה, מהווה סוגיה מטרידה.
אגב, איראן פעילה מולנו לא רק צבאית. היא עומדת, ביחד עם רוסיה, גם מאחורי מסע מתוחכם שתוקף את ישראל בסייבר ומלבה ללא הרף את השסע החברתי שלנו באמצעות אינספור פרסומים כוזבים ברשתות החברתיות ובהודעות "ווטסאפ ויראליות".
ראש מערך הסייבר הלאומי, תא"ל מיל' גבי פורטנוי, אמר השבוע בהקשר הזה כי "הרחבנו את תחומי פעילותינו מעבר לנושאי הסייבר הקלאסיים כדי להעמיד לרשות הציבור כלים להתמודדות עם ניסיונות הפחדה והשפעה, לבדוק ולהזים אותם ולנסות לבלום את תפוצתם במקרה הצורך".
חוקרת איראן, שילה מוסאי, מאוניברסיטאות חיפה ובן גוריון, אמרה לי השבוע כי האיראנים עומדים בצורה מתוחכמת אפילו מאחורי הפגנות הענק נגד ישראל, שנערכות בכל רחבי העולם המוסלמי ובאירופה. הם שופכים דלק וזורקים גפרורים דלוקים בכל מקום שבו הם יכולים לגרום לנו נזק.
ומה לגבי האיום של ברנע על ההנהגה האירנית? כרגע, נראה שאנחנו נישאר עם האיומים והאיראנים עם המעשים - בדיוק ההפך ממה שהיה מקובל במאה שעברה – אז איראן ושאר אויבנו הרבו בדברי רהב ובאיומים כלפינו, ואילו אנחנו איימנו פחות, אך תקפנו שוב ושוב.
"לצאת מהקופסא"
ההתנהלות מול "ראש הנחש", שהuא ללא ספק איראן, שנותרה חסינה, מעוררת שאלות במיוחד בשל החשש שמהלכי ישראל מאז 7 באוקטובר משחקים דווקא לטובת התוכנית האסטרטגית של החמאס – ומעליו הפטרון האיראני.
לפני מתקפת שמחת תורה התעלמנו מדברים גלויים לחלוטין שנאמרו על ידי מנהג החמאס בעזה, יחיא סינוואר, לגבי ההתקפה המתוכננת. לא האמנו שהוא מתכוון למה שאמר בפרוש. האם אנחנו שוב מתעלמים מהצהרות גלויות?
כך למשל, בכיר החמאס חלי אל חיה, אמר בקטאר בריאיון לניו יורק טיימס, שפורסם ב-7 בנובמבר, כי מטרת המתקפה על ישראל הייתה להפוך את מצב המלחמה לקבוע, כדי להשאיר את הסוגייה הפלשתינית על סדר היום.
"המתקפה לא נועדה כדי להשיג דלק או פועלים, אנחנו לא מבקשים לשפר את המצב בעזה cקרב הנוכחי. המהלך נועד להפוך לחלוטין את המצב".
טאהר אל נונו, הנחשב יועץ תקשורת של חמאס, אמר שהחמאס מקווה שהעולם הערבי יעמוד לצדו במלחמה הקבועה מול ישראל. כמה זמן יכולה להימשך מלחמה קבועה?
כידוע, מלחמת רוסיה-אוקראינה נמשכת בעצימות עולה ויורדת כבר כמעט שנתיים, מבלי שרואים את הסיום שלה באופק. האם זה מה שמצפה גם לנו, כאשר חברות התעופה זרות אינן טסות ברובן לארץ, מאות אלפי ישראלים מגויסים למילואים וישובים רבים מפונים?
ככלל, מצב כזה נוגד את תפיסת ההפעלה של צה"ל, שלפיה נבנה ומאומן הכוח. ישראל שואפת למלחמות קצרות, שיתנהלו בשטח האויב. יש לה הרבה מה להפסיד מהקזת דף ארוכה, גם אם החמאס משלם מחיר כואב הרבה יותר.
סינוואר רגיש פחות למספר חלליו, לעומתנו. המטרה של החמאס היא קודם כל לשרוד במנהרות ההגנה שלו מתחת לאדמה, וכאשר בישראל ובארה"ב מדברים שוב ושוב על "שעון חול מדיני", סינוואר יכול להרגיש שהוא צריך רק "עוד מאמץ קטן" כדי לעבור בשלום את שיא המתקפה, שמתרחש בימים אלה.
בפועל, נכון לשבוע העשירי של המלחמה, ישראל משאירה את סוגיית השיט ליד מיצרי באב אל מנדב הנשלטים מתימן לפתרון על ידי העולם (למרות שספינות "סער 6" החדישות ביותר נכנסו השבוע מוקדם מהמתוכנן לשירות, ועשו את דרכן לים סוף).
מכילה את ההתקפות של חיזבאללה מתחת ל"סף המלחמה הכוללת" (האמת היא, שכעת אנחנו מורתעים על ידי חיזבאללה לא פחות מאשר הארגון הלבנוני מורתע מאיתנו) ופועלת לחיסול היכולות של החמאס, פיר מנהרה אחרי פיר, בית אחרי בית.
לפי התוכניות הנוכחיות, הפעולה במתכונתה הנוכחית תימשך עוד מספר שבועות, כנראה עד אמצע או סוף ינואר, ולאחר מכן יעבור צה"ל לפשיטות חטיבתיות על הרצועה, שיכולות להימשך לכל אורך שנת 2024. אבל זהו בדיוק מתכון ל"מלחמה ארוכה", מושג שנכנס כבר לשימוש בצה"ל.
האם אפשר לקצר את משך המלחמה?
הנה שני רעיונות, שאולי עולים גם בדיונים ביטחוניים: אפשרות אחת היא ליזום התקפה על איראן. זו יכולה להיות התקפה ישירה על יעד כלשהו בטהרן, כפי שאיים דדי ברנע וכאשר איראן תשקול את תגובתה היא תזכור שיש כוחות עצומים של ארה"ב ומדינות רבות נוספות, שהגיעו לאזור אחרי 7 באוקטובר.
ניתן לגרום לאיראן לשלם מחיר על תוקפנותה, גם באמצעות "שליחים", בדיוק כפי שהם עושים לנו. הרי לאיראנים לא חסרים אויבים – גם בתוl שטחם – למשל מיליוני בלוצ'ים שגרים במזרח המדינה ועוינים את המשטר, וגם אוכלוסיה אזארית בצפון.
מעבר לכך, השלטון האיראני אינו יציב, ועשרות מיליונים מתושבי המדינה עשויים להתקומם, אם רק ירגישו שמשטר האייתולות השנוא עליהם הסתבך עם האויב הלא נכון, אמריקה.
אין להוציא מכלל אפשרות כי מהלכים התקפיים כנגד איראן ומשמעותם עולים גם בדיונים במסגרת הביקורים של בכירים אמריקאים בישראל – היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן שהגיע אתמול, ושר ההגנה לויד אוסטין, שיגיע בשבוע הבא.
נכון לעכשיו, נראה שארה"ב ממש אינה מעוניינת בעימות ישיר מול איראן או חיזבאללה.
חשוב לציין בהקשר הזה, כי בדוקטרינות ביטחוניות רבות (וגם בחיים עצמם) – כאשר עומדים מולך מספר יריבים - עדיף "להתעסק" תחילה דווקא עם החזק ביותר, כאשר הכוח שלך עדיין נמצא בשיאו, ומתוך הנחה שלאחר הכנעת החזק יהיה קל יותר להכניע גם את האויבים החלשים.
זה היה הרעיון גם בבסיס התוכנית של צה"ל ושר הביטחון לצאת למלחמה מול חיזבאללה לפני תמרון קרקעי בעזה, אך, כידוע, התוכנית הזאת לא אושרה בדיון הקבינט, שנערך ב-11 באוקטובר. ואיראן היא ה"בריון" האמיתי מזרח התיכון. לפי הקו הזה, יש היגיון לתקוף אותה, אפילו לפני חיזבאללה.
אפשרות אחרת להימנע ממלחמת גרילה ארוכה מול חמאס, כוללת שינוי "דיסקט" מול רצועת עזה: למשל, לאחר השלמת הפעולה במעוז החמאס בחאן יונס, ניתן להסתפק בכיבוש צפון הרצועה שכבר ריקה לגמרי ממילא ממיליון תושביה, במקביל להריסה מוחלטת של מעוזי חמאס, ליד הגדר המקיפה את הרצועה, כמו סג'אעיה ובית חנון.
הריסת הישובים האלה לתמיד, והכללתם בתוך מתחם ביטחוני ("פרימטר") ברוחב קילומטר או יותר ליד הגדר עם ישראל, שטח שכף רגלו של עזתי לא תדרוך בו יותר, גם אחרי המלחמה, יכולה להיות צעד ביטחוני ראוי וגם נקמה מהדהדת וסמלית, שתיזכר על ידי הפלשתינים וכל תושבי האזור כלקח לדורות. אלה גם המקומות שמהם יצאו אלפי הרוצחים, האנסים והבוזזים בטבח של 7 באוקטובר.
בנוסף למצב החדש בצפון הרצועה, מעבר לקו נחל עזה, יכולה ישראל להשתלט על ציר פילדלפי המפריד בין מצרים לרצועת עזה, צעדי שלא נעשה עד כה, ואז להכריז על מצור מלא על הרצועה ומניעת חזרה של תושבי הצפון לעריהם, עד לחזרתם הביתה של כל החטופים ופירוק החמאס מנשקו.
אם הרצועה לא תקבל שום מזון או דלק ייוצר משבר חמור, שיחייב גם את החמאס להכרעה מהירה. עניין של שבועות, לכל היותר. וממילא אין שום היגיון בכך שישראל "מפוצצת'" את רצועת עזה במשאיות של מזון ודלק, על פי דרישת ארה"ב, כמו השבוע, בזמן שחטופינו אינם זוכים אפילו לביקור של נציגי הצלב האדום.
וגם זה: יש לקוות כי לשאלת אורך המערכה, במידה שאכן ניתן לקצר אותה, לא נכנסים גם שיקולים פוליטיים.
שבוע של קרבות
בינתיים, חשוב לדעת גם את זה: הישגי צה"ל בתמרון הקרקעי בעזה עדיין טובים הרבה יותר מאשר התחזיות המוקדמות, ומספר החללים, למרות הכאב העצום על כל הרוג – נמוך הרבה יותר מאשר בתרחישים המוקדמים.
לצה"ל ולשב"כ יש כעת שלוש משימות עיקריות בלחימה: פירוק החמאס מנשקו וחיסול תשתית המנהרות לצד הרג שיטתי של המפקדים וההנהגה, וכמובן, החזרת החטופים.
פירוק התשתיות היא המשימה שמתקדמת ביסודיות. בצפון הרצועה פועלות אוגדה 162 ואוגדה 36, ואילו אוגדה 98, עוצבת התמרון המהיר - פועלת במעוזי חאן יונס שמדרום לקו נחל עזה, אליו התפנו האזרחים לפני ההפוגה. חטיבת גבעתי סיימה את לחימתה בצפון הרצועה, והצטרפה לכוחות בחאן יונס.
הקרב הקשה ביותר השבוע התרחש בגזרה של 36, בלב הקסבה של סג'אעיה, שממזרח לעיר עזה. נפלו בו תשעה לוחמים, כולל מפקד גדוד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג, ואל"מ יצחק בן בשט שעמד להשתחרר משירות קבע לאחר שורה של תפקידי מח"ט בצה"ל, ולפני שחרורו הצטרף לחפ"ק של מח"ט גולני כדי לנהל אותו במלחמה.
הקרב התרחש כאשר כוח גולני נקלע למארב, שבו נתקל במחבלים בלב בית שאותו סרק. כנראה שאנשי החמאס דילגו מעמדה לעמדה דרך מנהרות, וכך תקפו גם את כוחות החילוץ שהגיעו במהירות לבית, בשל החשש שהנפגעים בהיתקלות הראשונה, שאבד איתם הקשר- ייחטפו.
תוך כדי החילוץ נהרגו גם מפקד פלגת לוחמים ביחידה הטקטית לחילוץ מיוחד 669 ולוחם היחידה רב סמל רום הכט.
העובדה שלוחמי היחידה המובחרת, השייכת לחיל האוויר, היו ביחד עם הכוחות הקרקעיים בשטח, קשורה להחלטה שקיבל עוד לפני המלחמה מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עמירם נורקין.
ההחלטה להקצות צוותי מילואים שלמים מ- 669 לעבודה מהקרקע ממש עם זרוע היבשה, כולל רופאים שנמצאים בקו הראשון של החזית.
ככלל, תוצאות הקרב הכואב חריגות. ברוב המוחלט של ההיתקלויות ידם של לוחמי צה"ל על העליונה, ומספר אנשי החמאס שנכנעים עם נשקם הולך ועולה – כ-70 נוספים נכנעו ביום חמישי, נוסף למאות נכנעים קודם לכן. הם הסגירו את עצמם בתום קרב ליד בית חולים בצפון הרצועה.
כחלק מהפעולה הסיזיפית לחיסול היכולות הצבאיות של החמאס, פועל צה"ל במגוון שיטות כנגד המנהרות, כולל המשך ההצפה שלהן במים, על פי פרסומים זרים, בכמה מוקדים, לפחות.
צה"ל גם עשה השבוע שימוש ראשון בתותחים מתנייעים (תומ"תים), שנכנסו ללב עזה מצפון, וירו פגזים בכינון ישיר ומטווח קצר, כמו טנקים, לעבר מבנים.
בתקשורת פורסם כאילו השימוש בתומ"תים נעשה בגלל מחסור בפגזי טנקים, אבל הסיבה האמיתית היא יתרון מבצעי לתותחים בתרחישים מסוימים: כל פגז ארטילרי בקוטר 155 מ"מ מכיל הרבה יותר חומר נפץ מאשר פגז טנק בקוטר 122 מ"מ, והנזק גדול הרבה יותר, בהתאם.
בנוסף, לקנה התותח יש יכולת לכוון לעבר קומות גבוהות במבנים, מעבר לזווית המרבית של הטנקים.
מצד שני, צה"ל והשב"כ התקשו השבוע בחיסול של מפקדים מרמת מח"ט ומעלה. עד כה חוסלו לחמאס שני מח"טים, בזמן שאחרי השבוע צה"ל כבר מונה לא פחות מארבעה אלופי משנה ושישה סגני אלופים שנפלו על נשקם מאז 7 באוקטובר.
בניסיון להשיג מידע על צמרת החמאס כדי לפגוע בה, הציע צה"ל פרסים גדולים באמצעות כרוזים – עד 400 אלף דולר עבור מידע שיוביל ליחיא סינוואר.
המאמץ להחזרת החטופים תקוע גם כן. שני הרוגים ושני פצועים בניסיון חילוץ של חטוף ווהחזרה של שתי גופות (שקרתה) – מוכיחים עד כמה האתגר המבצעי מול מקומות המסתור של החטופים הוא קשה.
במסלול המו"מ להחזרת חטופים, בתיווך קטאר ומצרים, לא ידוע על מהלכים משמעותיים, אחרי שפורסם כי ראש הממשלה מנע את נסיעתו של דדי ברנע לקטאר.
"אורך נשימה"
בכל תרחיש, המלחמה בעזה תימשך עוד שבועות רבים, לפחות. לכן, צה"ל כבר פועל, למעשה, מתוך תפיסה של מלחמה ארוכה. .מפקדים מתחליפם בתפקידיהם למרות המלחמה, וגיוס מחזור נובמבר לא נדחה, ונמצא בעיצומו.
כאשר ביקרתי השבוע במחנה רמת דוד של חיל האוויר יכולתי לחוש כי צה"ל במידה רבה "מתרגל" למצב המלחמה.
מהבסיס הזה יוצאו שני מסוקרי האפאצ'י היחידים שהיו בכוננות בבוקר שמחת תורה, וכעת נערכות גיחות תכופות של מטוסי אף 16 ללבנון וגם לעזה - אבל המשימות יכולות להגיע גם לגזרת ים סוף, בהתראה קצרה.
מפקד הבסיס, אל"מ א', בן קיבוץ בצפון, הקרין לפני כמה ימים צילומים מקרב הפלישה בנורמנדי, שהכריע את מלחמת העולם השנייה יותר מארבע שנים אחרי שפרצההמסר שלו לאנשיו היה כי מה שהכריע את הנאצים זה היכולות הכלכליות של מדינות הברית, אורך הרוח ורוח הלחימה. הכי חשוב, זה האנשים.
הבסיס מלא בטייסי מילואים, שרבים מהם הפסיקו התנדבות עד 7 באוקטובר בגלל המחאה, וכעת מתעקשים להישאר בטייסות כל עוד הלחימה לא נפסקת, למרות שלא בכל יום צריך אותם.
לחיל האוויר יש "אורך נשימה" ארוך, ומפקד רמת דוד סבור כי היכולת לא למצמץ ולהמשיך להילחם, היא חלק מהמסר, שלא ייתן לחמאס תקווה.
אל"מ א' מעריך כי אחרי המלחמה יהיה גל של התנדבות לצבא קבע מצד אנשים שכבר השתחררו, בדיוק כפי שקרה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
בינתיים, חיילי סדיר שמגיע מועד השחרור שלהם מסרבים לעזוב. חלקם מאריכים לשירות קבע, לאור המצב, וחלקם משתחררים לכמה ימים ואז חוזרים לבסיס כמילואימניקים, לא מגולחים כהצהרה, עם צו 8 ביד.
ובגובה פני הקרקע, בגזרת עזה, החל השבוע צה"ל לשחרר חלק מחיילי המילואים שלחמו ברציפות מאז שמחת תורה.
עוצבת סיני, אוגדה 252, שנחשבת לאחת ההפתעות הגדולות של המערכה עד כה: למרות שהיא הייתה במקום נמוך בסדר העדיפויות של הקצאת המשאבים עד 7 באוקטובר, לוחמיה נלחמו ברציפות, והשתלטו על כל המרחבים המזרחיים של צפון רצועת עזה, כולל כיבוש בית חנון.
שוחחתי אתמול עם סא"ל מיל' מוטי שוורץ מהישוב קדומים, בן 43, איש קבע לשעבר, מפקד גדוד 360 מחטיבה 10 של האוגדה, הלא היא חטיבת הראל המיתולוגית מקרבות מלחמת יום העצמאות.
זה היה זמן קצר אחרי שאשתו חנה ושלושת ילדיהם הפתיעו אותו בנוכחותם בצאלים בטקס החלפת מפקד הגדוד, ובפיהם בשורה מרעישה, מבחינתו, על מה שקרה בבית בזמן שנלחם: לבת הבכורה יש כעת חבר.
סא"ל (במיל') שוורץ סיפר לי כי הגדוד גויס תוך כדי שמחת תורה, והוטל ישר למערכה בתוך בארי וכפר עזה, שם נלחם, בין היתר, תחת מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל.
שלושת הימים הראשונים הקודשו לקרבות הבלימה עד לחיסול כל אנשי החמאס שחדרו לארץ, כולל טיהור יער בארי ששרץ מחבלים.
מאז תחילת התמרון, לחמו אנשי הגדוד עם טנקי המרכבה 3 שלהם, שהוכיחו את עצמם. באחד הקרבות בבית חנון, הגיע מוטי שוורץ לעיר רק שעתיים אחרי שאחיו יצחק נפצע קשה מירי צלף בקסבה. האח עדיין מאושפז.
המג"ד מספר כי החלק הכי קשה במלחמה של גדוד 360 היה דווקא ההפוגה המתוחה, אבל הלוחמים היו מוכנים להישאר דרוכים ללא תנועה בלב השטח גם זמן רב – כל עוד מחזירים חטופים.
ביום שלישי יצאו לוחמי 360 מעזה סוף סוף, והוחלפו על ידי אנשי חטיבה 5. ביום חמישי יצאו להדליק נר שמיני עם בני משפחותיהם. בשבוע הבא יחזרו לגדוד כדי לטפל בכלים ולהיערך לסבב הלחימה הבא, מבחינתם, ואז ישתחררו ויחזרו לחיים האזרחיים לפרק זמן בלתי ידוע.
האם חלה שחיקה? האם כולם יתגייסו למלחמה גם בפעם הבאה שייקראו להם? מוטי שוורץ אומר לי ללא פקפוק כי "כאשר הגדוד ייקרא פעם נוספת ללחימה – ההתייצבות שוב תהיה הרבה יותר ממלאה".
