חימושים חדשים והשתנות המלחמה: חמש הארות על 50 שעות מבצע
עמיר רפפורט בטור מיוחד על ״עלות השחר״. וגם: מה צפוי כעת בלבנון ובמינוי הרמטכ״ל הבא
עמיר רפפורט
| 11/08/2022
צילום: עמית אגרונוב | אתר חיל האוויר
אחר הצהריים של ה-17 באפריל 2001 פגש הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל שאול מופז, את מפקד אוגדת עזה של צה"ל, תא"ל (לימים אלוף) יאיר נוה, בתוך עמדה צבאית זעירה, שנשקה לבית חנון שבצפון רצועת עזה.
כן, זה קרה לפני יותר מ- 21 שנה, אבל כבר אז צה"ל היה עסוק במיגור של ירי מרצועת עזה לעבר ישראל. בניסיון לבלום את הירי חדר אז צה"ל אל תוך השטח שנחשב "הרשות הפלשתינית".
"כמה זמן נישאר בפנים?", שאל מפקד האוגדה את הרמטכ"ל. מופז השיב בנחרצות :"כמה שצריך. ימים שבועות או חודשים".
המוצב על גדר הרצועה היה צפוף. ארבעה – חמישה אנשים יכלו להידחס בו, בקושי. אני הייתי אחד מהם. כעבור כשעה נחלץ יאיר נוה מהעמדה והתייצב מול מצלמות הטלביזיה שהמתינו לו ברחבה סמוכה.
נוה חזר בשידור חי על דברי מופז, כאשר נשאל כמה זמן יימשך המבצע. "ימים, שבועות, או חודשים", דייק. התשובה הקפיצה את ארצות הברית, שהוציאה גינוי מידי ופומבי לישראל.
תחת הלחץ האמריקאי הכבד הוציאה יחידת דובר צה"ל עוד באותו ערב הודעה שקרית, לפיה מפקד האוגדה אמר את הדברים על דעת עצמו. כדי לגבות את השקר הודיע דובר צה"ל שמפקד האוגדה קיבל הערה מהרמטכ"ל. נוה נאלץ לבלוע את הצפרדע מבלי לייחס את הדברים שציטט למפקדו.
הפלשתינים, שבנו באותם ימים על גיבוי כלל עולמי מיידי על כל צעד של ישראל כנגדם, לא הפנימו מהר את השינוי העצום שחל בבת אחת חמישה חודשים מאוחר יותר, בבוקר שבו קרסו מגדלי התאומים בניו יורק.
אחרי 11 בספטמבר קיבלה ישראל יד כמעט חופשית במאבקה בטרור הפלשתיני. כך, כאשר הכוחות כבשו מחדש את ערי יהודה ושומרון במבצע "חומת מגן" במרס 2002, לא נשמע מוושינגטון אפילו גינוי רפה.
אך לא הייתה זו הפעם האחרונה, מתברר: כמו בשנת 2001 , כך פספס בשבוע שעבר הג'יהאד האיסלאמי שינוי משמעותי נוסף בכללי המשחק העולמיים, שחל עם פרוץ המלחמה באירופה ועל רק המתיחות העצומה באסיה.
מי בעולם באמת מתרגש כעת מעוד סבב של התכתשויות בין רצועת עזה לישראל, אחרי אלפי הרוגים בהפצצות ובקרבות באוקראינה, וכאשר סין מבצעת תמרון צבאי עצום מול חופי טייואן? מסתבר, שלא רבים.
אין "שעון חול מדיני"
העובדה שישראל יכלה לפעול כמעט ללא שום מגבלה מדינית היא שינוי מהותי ראשון שעליו ניתן להצביע מתוך חמש הארות על מבצע "עלות השחר", שארך 50 שעות, בין יום שישי לראשון.
אי אפשר להמעיט בחשיבות החופש הכמעט מוחלט הזה, שכן מזה עשרות שנים נוהג צה"ל להגדיר את הפעילות שלו בין "שעון מבצעי" לשעון מדיני". במילים אחרות, המטרה היא תמיד לנסות להספיק לגרום כמה שיותר נזק לאויב, לפני שהעולם מתערב וכופה הפסקת אש. ההתערבות המדינית שתגיע נחשבה ברורה מאליה, כמו השמש שתזרח למחרת.
כעת, לא רק בגלל העיסוק העולמי במשברים באוקראינה ובטייואן, גם בגלל הברית האזורית של ישראל עם מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים שמילאה תפקיד מרכזי, נותר הגי'האד האיסלאמי ללא שום הגנה אל מול האש של צה"ל.
אפילו החמאס והרשות הפלשתינית לא ממש הצטערו על המכות שספג. וגם איראן לא : מנהיג הג'יהאד, זיאד נחאלה, היה בטהרן כאשר החלו ההכנות לפיגוע נגד ישראל, שלא התממש אבל גרם להסלמה החמורה.
הביקור הזה עורר את הרושם המוטעה, כאילו הג'יהאד פועל בשליחות איראן, שלו יש ממילא חשבון ארוך ונפרד עם ישראל, בגין שורה של חיסולים המיוחסים לנו.
האמת היא שאין קשר במקרה הזה. נחאלה זכה בביקורו לכתף קפואה ממארחיו האיראנים, שממילא לא אוהבים את העובדה שהארגון פועל ללא תיאום וללא הנחיות ברורות מטהרן.
בג'יהאד, כל מח"ט גזרתי הוא מלך העושה כמעט ככל העולה על רוחו, למרות שבכוונת איראן המקורית, היה להשתמש ב"נכס" בקפידה.
כלומר, לשלוח את הג'יהאד לבצע פיגועים או ירי כנגד ישראל, רק בעיתוי שרצוי לה. הרבה לפני אירועי השבועות האחרונים, איראן כבר התייאשה מהג'יהאד, וצמצמה עד למינימום את התמיכה בו.
אגב, ה"נכס" האיראני הקודם, שהסתבך עם ישראל ללא אישור מטהרן, היה לא אחר מחיזבאללה. האיראנים זעמו על חסן נסראללה, כשהורה לבצע פיגוע חטיפה ביולי 2006. מאז מלחמת לבנון השנייה הוא צריך לאשר איתם מראש את כל מהלכיו, ומציית להם בקפידה.
מכת מנע
חופש הפעולה המדיני גם אפשר לישראל להחליט ביתר קלות על "פעולת מנע". הפרט הזה לא זכה להבלטה יתירה בשבוע האחרון, אבל את מספר הפעולות הגדולות שבהן פתח צה"ל ביוזמתו אפשר לספור בקלות.
את מלחמת ששת הימים כולם זוכרים אבל נסו להיזכר במבצעים נרחבים ולא נקודתיים, שהתחילו כדי למנוע פיגוע ולא כתגובה. כלומר, ללא שום התגרות בטח, רק התרעה מודיעינית שהייתה. לא היו רבים כאלה. כמעט תמיד מבצעי צה"ל הם פעולות תגובה.
מבחינה צבאית, למכת הפתיחה יש חשיבות רבה. מי שנוטל את היוזמה יכול לגרום להלם רבתי אצל האויב. ובאמת, במקרה של הג'יהאד האיסלאמי, הם עוד לא הספיקו לעכל את חיסולו של מפקד החטיבה הצפונית, תייסיר אל ג'עברי, לפני שאיבדו גם את מפקד ה"דרומית", חאלד מנצור.
המכות ניחתו עליהם מכל עבר. בתוך 50 שעות שבילה בטהרן, איבד נחאלה חלק ניכר מארגונו ברצועת עזה. בין החיסולים, שרר בלבול רב בקרב הכוחות של הארגון.
מצטייני המבצע
למרות תנאי המעבדה המדיניים המושלמים שמהם נהנתה ישראל ב"עלות השחר", הכל היה יכול להיראות אחרת אילו במכת הפתיחה לא היה מחוסל אל ג'עברי, במקום זאת היו נפגעים ילדים חפים מפשע. להסברה יש עדיין חשיבות רבה.
בגדול, גם ההסברה הישראלית הצטיינה ב"עלות השחר". מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, שהיה משותק במשך כמה שנים תיקתק את העבודה ויישם לקחים מהעבר. דובר צה"ל, תא"ל רן כוכב, ספג ברשתות אש על כמה פאשלות בשידור חי, אבל כיפר עליהן ביג טיים, כאשר נודע על מותם של חמישה ילדים בג'בליה.
כוכב ניצל את ניסיונו כמפקד כוחות ההגנה האווירית לשעבר. הוא ירד מיד ל"בור" של חיל האוויר, שלף צילום מכ"מ של השיגורים שהיו בג'בליה סמוך למותם של הילדים, ורץ עם התמונה לחדר שבו נערך דיון בהשתתפות ראש אגף המבצעים, אלוף עודד בסיוק, בכירי מערכת הביטחון וראש הממשלה.
דובר צה"ל הראה את הצילום לבסיוק, שנשלף מהדיון, ולבקשתו יצא מיד בדברים לתקשורת, שלפיהם ישראל אינה עומדת מאחורי הירי, בסבירות גבוהה. בכך נגדע באיבו מחול שדים, שהיה יכול לגרום נזק הסברתי משמעותי למרות ההתעניינות העולמית הלאה.
אך עם כל הכבוד להסברה, ברור שאת הישגי המבצע צריך לייחס קודם למודיעין הבלתי נתפס, שידע למצוא את בכירי הג'יהאד האיסלאמי בתוך ים המבנים העזתי. ברור שקדמה לכך עבודת מודיעין מייגעת ובלתי פוסקת של השב"כ ואגף המודיעין. היא התחילה הרבה לפני שהוחלט על "עלות השחר".
מערכת כיפת ברזל השתפרה אף היא, וכבר הגיעה ל-96 אחוזי הצלחה ביירוט, אך השדרוג הגדול היה בשורה של אמצעי שליטה ותקיפה, שאפשרו בפעם הראשונה בתולדות צה"ל לפגוע בלא פחות מ-12 מטרות בזמן אמת, כלומר כאשר עמדו לירות או ברגע השיגור ממש. בתשעה מהמקרים חוסלו מהאוויר חוליות משגרי מרגמות. שלוש תקיפות זמן אמת אחרות מנעו ירי רקטות.
כדי להגיע להישג הזה, נזקק צה״ל למערכת של איסוף נתונים, עיבוד מיידי שלהם ויכולת תקיפה מיידית. רק שבוע לפני "עלות השחר", תיאר קצין תותחנים ראשי, תא"ל נרי הורוביץ, את השיטה הצה"לית העדכנית כ"מכרז מטרות" שדומה בעיניו לשירות רכבי "אובר" - ברגע שמזוהה מטרה של הג'יהאד - המידע אליה מועבר מיידית בכל הרשתות – והגורם הכי זמין לתקיפה הוא זה שמפועל.
זה יכול להיות טיל מהקרקע, תותח , מטוס קרב, או סביר להניח, מטוס ללא טייס הנושא חימוש תחת כנפיו. עד לפני כחודש הצנזורה אסרה לכתוב זאת, אבל המל"טים החמושים של צה"ל מבצעים את מירב התקיפות. הם ממלאים את השמיים מעל עזה, עלות הטיסה שלהם נמוכה, ותוקפים שוב ושוב.
החימוש המשוגר הוא הישג טכנולוגי בפני עצמו. תזכורת: לפני כ-20 שנה, כאשר צה"ל חיסל את ראש הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה, סלאח שחאדה, באמצעות פצצת חיל אוויר במשקל טון, הוא הרג ביחד אתו עוד 15 אנשים חפים מפשע.
בהמשך, כאשר ניסה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, פספס הזמנות לחסל את צמרת החמאס שהתכנסה ביחד, בגלל שהשתמש בפצצה של "רק 500 קילוגרם". כיום, נראה מהצילומים שלצה"ל יש אמצעי חימוש שונים ומתאימים לכל סוג של מטרה.
מפקד החטיבה הצפונית, אל געברי, למשל, נפגע מפצצה מדויקת שפגעה רק בו, בתוך דירה בקומה השישית של בניין רב קומות. זהו הישג מבצעי וטכנולוגי מדהים בקנה מידה עולמי.
מצרים ולבנון
המבצע בעזה הבליט לטובה את תפקידה האסטרטגי של מצרים. לדברי האלוף עמוס גלעד, "מצרים היא מעצמה אזורית שאנו היום בקשרים אסטרטגיים אתה. הם לא יודעים למנוע לחלוטין משברים כמו האחרון, אבל יודעים לסיים אותם באומנות.
״ראש המודיעין שלהם קרוב מאוד לנסיא א-סיסי, שהיה בעצמו ראש המודיעין הצבאי. הם מכירים את כל הנפשות הפועלות ויש להם מנופים על כולם, אפילו על הג'יהאד האיסלאמי. הקשרים עם המצרים הם נכס לביטחון הלאומי שלנו ונכס גדול גם מבחינתם".
מסר בעייתי לחמאס ואיוש
פרופורציות: ב"עלות השחר" התמודד צה"ל מול 5800 לוחמים של הג'יאד האיסלאמי, שיגרו יותר מ-1000 רקטות. זה לא מעט , אבל רחוק מיכולות החמאס, שרחוקות מאוד מאוד מיכולות החיזבאללה (שמנהיגו חסן נסראללה שוב איים השבוע על ישראל, שלא תפיק גז ממאגר "כריש" שהבעלות עליו שנויה במחלוקת לטענתו).
לצד ההישגים מול הג'יהאד, מבצע "עלות השחר" הוא בעייתי מבחינת ישראל בהקשר של החמאס.
אמנם, המבצע הצליח לעת עתה לנתק את הניסיון לקבוע קשר בין הנעשה ביהודה ושומרון וירושלים ובין אש מרצועת עזה על ישובי הדרום. אבל העבודה שהחמאס שוב נשאר בצד בזמן שמשוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל (כמו ב"חגורה שחורה ב-2019), היא מסר בעייתי, ששובר פעם שניה את הדרישה מצד ישראל כלפי הארגון השולט בעזה - למנוע התקפות של ישראל.
גם העבודה שעוד מבצע הסתיים מבלי לפתור את סוגיית השבויים והנעדרים היא הישג (מסויים) מבחינת החמאס, שלא שינה את עורו, לא מנע מהג'יהאד להילחם בישראל, וייצא לעימות הבא מול ישראל בעיתוי שיהיה נוח לו.
כך או כך, כל הצדדים החלו בהכנות לסבב הבא. אם החמאס או חיזבאללה יהיו מעורבים בלחימה הבאה, הסיפור יהיה אחר לגמרי.
ומה יכול חסן נסראללה ללמוד מ"עלות השחר לגבי לבנון?
אולי המצבע יתרום משהו להרתעה גם מולו, אם יבין שישראל מבצעת גם פעולות מנע. עם זאת, המתיחות עם לבנון נותרת בעינה לקראת תחילת הפקת הגז ממאגר כריש מול חופי לבנון בספטמבר.
נסראללה אינו מעורב במגעים המדיניים להסדרת המים הכלכליים בין ישראל ללבנון, אבל הוא שיגר איומים גם השבוע כדי לנסות לגזור קופונים בכל מצב - אם יהיה הסכם שיביא כסף ללבנון וגם אם לא - הוא יטען שהכל בזכותו.
הבעיה הגדולה של נסראללה, היא שלבנון מרוסקת כלכלית וזקוקה לכספי גז. אין לו שום גיבוי במדינה לשום מהלך שיסכן את לבנון ויפגע בתזרים שעליו חולמים ההמונים המרוששים.
בטח, לא פעולה צבאית. ולמרות זאת, המתיחות מול לבנון עדיין בעינה, לפחות עד לפתרון סוגיית "כריש". למרות המגעים המדיניים, במערכת הביטחון נערכים עדיין לעימות אפשרי בספטמבר. לא הוכרזה "חזרה לשגרה".
ועכשיו, לרמטכ"ל הבא
עם סיום "עלות השחר" הולכת וממשמשת ההכרזה על הרמטכ"ל הבא. כזכור, שר הביטחון, ולאחריו ראש הממשלה, כבר ערכו "ריאיונות" עם שני המועמדים הסופיים – אלוף הרצי הלוי ואלוף איל זמיר.
זו תהיה הפתעה מרעישה ממש אם האלוף הלוי לא ימונה. אמנם, כבר היו הפתעות מרעישות במינויי רמטכ"לים בעבר (למשל, ההעדפה של שאול מופז על פני מתן ולנאי שהיה עסוק בהכנות לתפקיד הרמטכ"ל ולא ראה מה מבשל שר הביטחון בזמנו, יצחק מרדכי).
השאלה העיקרית היא מי יהיה סגן הרמטכ"ל הבא תחת הלוי, כאשר הוא יקודם מתפקידו הנוכחי כסגן. אחד המועמדים ה"טבעיים" הוא מפקד זרוע היבשה לשעבר, אלוף יואל סטריק, שהיה המועמד השלישי לרמטכ"לות לפני שהרשימה צומצמה לשניים.
סטריק היה שכנו של זמיר בחודשים האחרונים (שניהם גרו בוושינגטון עד שחזרו לארץ לרגל ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא). אם זמיר ימונה - סביר שסטריק חברו יכהן תחתיו. במקרה שיתממש המינוי הצפוי של הלוי, הסיכוי הרבה יותר קטן.
גם בגלל שהלוי נחשב לבוס "קשוח" למדי וגם בגלל שרוב האלופים המכהנים כיום יעדיפו להיות סגן רמטכ"ל שני בתקופת הלוי. סיכוייו של סגן הרמטכ"ל האחרון בעת כהונתו של כל רמטכ"ל, נחשבים גבוהים יותר לרשת אותו.
עמיר רפפורט בטור מיוחד על ״עלות השחר״. וגם: מה צפוי כעת בלבנון ובמינוי הרמטכ״ל הבא
צילום: עמית אגרונוב | אתר חיל האוויר
אחר הצהריים של ה-17 באפריל 2001 פגש הרמטכ"ל בזמנו, רא"ל שאול מופז, את מפקד אוגדת עזה של צה"ל, תא"ל (לימים אלוף) יאיר נוה, בתוך עמדה צבאית זעירה, שנשקה לבית חנון שבצפון רצועת עזה.
כן, זה קרה לפני יותר מ- 21 שנה, אבל כבר אז צה"ל היה עסוק במיגור של ירי מרצועת עזה לעבר ישראל. בניסיון לבלום את הירי חדר אז צה"ל אל תוך השטח שנחשב "הרשות הפלשתינית".
"כמה זמן נישאר בפנים?", שאל מפקד האוגדה את הרמטכ"ל. מופז השיב בנחרצות :"כמה שצריך. ימים שבועות או חודשים".
המוצב על גדר הרצועה היה צפוף. ארבעה – חמישה אנשים יכלו להידחס בו, בקושי. אני הייתי אחד מהם. כעבור כשעה נחלץ יאיר נוה מהעמדה והתייצב מול מצלמות הטלביזיה שהמתינו לו ברחבה סמוכה.
נוה חזר בשידור חי על דברי מופז, כאשר נשאל כמה זמן יימשך המבצע. "ימים, שבועות, או חודשים", דייק. התשובה הקפיצה את ארצות הברית, שהוציאה גינוי מידי ופומבי לישראל.
תחת הלחץ האמריקאי הכבד הוציאה יחידת דובר צה"ל עוד באותו ערב הודעה שקרית, לפיה מפקד האוגדה אמר את הדברים על דעת עצמו. כדי לגבות את השקר הודיע דובר צה"ל שמפקד האוגדה קיבל הערה מהרמטכ"ל. נוה נאלץ לבלוע את הצפרדע מבלי לייחס את הדברים שציטט למפקדו.
הפלשתינים, שבנו באותם ימים על גיבוי כלל עולמי מיידי על כל צעד של ישראל כנגדם, לא הפנימו מהר את השינוי העצום שחל בבת אחת חמישה חודשים מאוחר יותר, בבוקר שבו קרסו מגדלי התאומים בניו יורק.
אחרי 11 בספטמבר קיבלה ישראל יד כמעט חופשית במאבקה בטרור הפלשתיני. כך, כאשר הכוחות כבשו מחדש את ערי יהודה ושומרון במבצע "חומת מגן" במרס 2002, לא נשמע מוושינגטון אפילו גינוי רפה.
אך לא הייתה זו הפעם האחרונה, מתברר: כמו בשנת 2001 , כך פספס בשבוע שעבר הג'יהאד האיסלאמי שינוי משמעותי נוסף בכללי המשחק העולמיים, שחל עם פרוץ המלחמה באירופה ועל רק המתיחות העצומה באסיה.
מי בעולם באמת מתרגש כעת מעוד סבב של התכתשויות בין רצועת עזה לישראל, אחרי אלפי הרוגים בהפצצות ובקרבות באוקראינה, וכאשר סין מבצעת תמרון צבאי עצום מול חופי טייואן? מסתבר, שלא רבים.
אין "שעון חול מדיני"
העובדה שישראל יכלה לפעול כמעט ללא שום מגבלה מדינית היא שינוי מהותי ראשון שעליו ניתן להצביע מתוך חמש הארות על מבצע "עלות השחר", שארך 50 שעות, בין יום שישי לראשון.
אי אפשר להמעיט בחשיבות החופש הכמעט מוחלט הזה, שכן מזה עשרות שנים נוהג צה"ל להגדיר את הפעילות שלו בין "שעון מבצעי" לשעון מדיני". במילים אחרות, המטרה היא תמיד לנסות להספיק לגרום כמה שיותר נזק לאויב, לפני שהעולם מתערב וכופה הפסקת אש. ההתערבות המדינית שתגיע נחשבה ברורה מאליה, כמו השמש שתזרח למחרת.
כעת, לא רק בגלל העיסוק העולמי במשברים באוקראינה ובטייואן, גם בגלל הברית האזורית של ישראל עם מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים שמילאה תפקיד מרכזי, נותר הגי'האד האיסלאמי ללא שום הגנה אל מול האש של צה"ל.
אפילו החמאס והרשות הפלשתינית לא ממש הצטערו על המכות שספג. וגם איראן לא : מנהיג הג'יהאד, זיאד נחאלה, היה בטהרן כאשר החלו ההכנות לפיגוע נגד ישראל, שלא התממש אבל גרם להסלמה החמורה.
הביקור הזה עורר את הרושם המוטעה, כאילו הג'יהאד פועל בשליחות איראן, שלו יש ממילא חשבון ארוך ונפרד עם ישראל, בגין שורה של חיסולים המיוחסים לנו.
האמת היא שאין קשר במקרה הזה. נחאלה זכה בביקורו לכתף קפואה ממארחיו האיראנים, שממילא לא אוהבים את העובדה שהארגון פועל ללא תיאום וללא הנחיות ברורות מטהרן.
בג'יהאד, כל מח"ט גזרתי הוא מלך העושה כמעט ככל העולה על רוחו, למרות שבכוונת איראן המקורית, היה להשתמש ב"נכס" בקפידה.
כלומר, לשלוח את הג'יהאד לבצע פיגועים או ירי כנגד ישראל, רק בעיתוי שרצוי לה. הרבה לפני אירועי השבועות האחרונים, איראן כבר התייאשה מהג'יהאד, וצמצמה עד למינימום את התמיכה בו.
אגב, ה"נכס" האיראני הקודם, שהסתבך עם ישראל ללא אישור מטהרן, היה לא אחר מחיזבאללה. האיראנים זעמו על חסן נסראללה, כשהורה לבצע פיגוע חטיפה ביולי 2006. מאז מלחמת לבנון השנייה הוא צריך לאשר איתם מראש את כל מהלכיו, ומציית להם בקפידה.
מכת מנע
חופש הפעולה המדיני גם אפשר לישראל להחליט ביתר קלות על "פעולת מנע". הפרט הזה לא זכה להבלטה יתירה בשבוע האחרון, אבל את מספר הפעולות הגדולות שבהן פתח צה"ל ביוזמתו אפשר לספור בקלות.
את מלחמת ששת הימים כולם זוכרים אבל נסו להיזכר במבצעים נרחבים ולא נקודתיים, שהתחילו כדי למנוע פיגוע ולא כתגובה. כלומר, ללא שום התגרות בטח, רק התרעה מודיעינית שהייתה. לא היו רבים כאלה. כמעט תמיד מבצעי צה"ל הם פעולות תגובה.
מבחינה צבאית, למכת הפתיחה יש חשיבות רבה. מי שנוטל את היוזמה יכול לגרום להלם רבתי אצל האויב. ובאמת, במקרה של הג'יהאד האיסלאמי, הם עוד לא הספיקו לעכל את חיסולו של מפקד החטיבה הצפונית, תייסיר אל ג'עברי, לפני שאיבדו גם את מפקד ה"דרומית", חאלד מנצור.
המכות ניחתו עליהם מכל עבר. בתוך 50 שעות שבילה בטהרן, איבד נחאלה חלק ניכר מארגונו ברצועת עזה. בין החיסולים, שרר בלבול רב בקרב הכוחות של הארגון.
מצטייני המבצע
למרות תנאי המעבדה המדיניים המושלמים שמהם נהנתה ישראל ב"עלות השחר", הכל היה יכול להיראות אחרת אילו במכת הפתיחה לא היה מחוסל אל ג'עברי, במקום זאת היו נפגעים ילדים חפים מפשע. להסברה יש עדיין חשיבות רבה.
בגדול, גם ההסברה הישראלית הצטיינה ב"עלות השחר". מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, שהיה משותק במשך כמה שנים תיקתק את העבודה ויישם לקחים מהעבר. דובר צה"ל, תא"ל רן כוכב, ספג ברשתות אש על כמה פאשלות בשידור חי, אבל כיפר עליהן ביג טיים, כאשר נודע על מותם של חמישה ילדים בג'בליה.
כוכב ניצל את ניסיונו כמפקד כוחות ההגנה האווירית לשעבר. הוא ירד מיד ל"בור" של חיל האוויר, שלף צילום מכ"מ של השיגורים שהיו בג'בליה סמוך למותם של הילדים, ורץ עם התמונה לחדר שבו נערך דיון בהשתתפות ראש אגף המבצעים, אלוף עודד בסיוק, בכירי מערכת הביטחון וראש הממשלה.
דובר צה"ל הראה את הצילום לבסיוק, שנשלף מהדיון, ולבקשתו יצא מיד בדברים לתקשורת, שלפיהם ישראל אינה עומדת מאחורי הירי, בסבירות גבוהה. בכך נגדע באיבו מחול שדים, שהיה יכול לגרום נזק הסברתי משמעותי למרות ההתעניינות העולמית הלאה.
אך עם כל הכבוד להסברה, ברור שאת הישגי המבצע צריך לייחס קודם למודיעין הבלתי נתפס, שידע למצוא את בכירי הג'יהאד האיסלאמי בתוך ים המבנים העזתי. ברור שקדמה לכך עבודת מודיעין מייגעת ובלתי פוסקת של השב"כ ואגף המודיעין. היא התחילה הרבה לפני שהוחלט על "עלות השחר".
מערכת כיפת ברזל השתפרה אף היא, וכבר הגיעה ל-96 אחוזי הצלחה ביירוט, אך השדרוג הגדול היה בשורה של אמצעי שליטה ותקיפה, שאפשרו בפעם הראשונה בתולדות צה"ל לפגוע בלא פחות מ-12 מטרות בזמן אמת, כלומר כאשר עמדו לירות או ברגע השיגור ממש. בתשעה מהמקרים חוסלו מהאוויר חוליות משגרי מרגמות. שלוש תקיפות זמן אמת אחרות מנעו ירי רקטות.
כדי להגיע להישג הזה, נזקק צה״ל למערכת של איסוף נתונים, עיבוד מיידי שלהם ויכולת תקיפה מיידית. רק שבוע לפני "עלות השחר", תיאר קצין תותחנים ראשי, תא"ל נרי הורוביץ, את השיטה הצה"לית העדכנית כ"מכרז מטרות" שדומה בעיניו לשירות רכבי "אובר" - ברגע שמזוהה מטרה של הג'יהאד - המידע אליה מועבר מיידית בכל הרשתות – והגורם הכי זמין לתקיפה הוא זה שמפועל.
זה יכול להיות טיל מהקרקע, תותח , מטוס קרב, או סביר להניח, מטוס ללא טייס הנושא חימוש תחת כנפיו. עד לפני כחודש הצנזורה אסרה לכתוב זאת, אבל המל"טים החמושים של צה"ל מבצעים את מירב התקיפות. הם ממלאים את השמיים מעל עזה, עלות הטיסה שלהם נמוכה, ותוקפים שוב ושוב.
החימוש המשוגר הוא הישג טכנולוגי בפני עצמו. תזכורת: לפני כ-20 שנה, כאשר צה"ל חיסל את ראש הזרוע הצבאית של החמאס ברצועה, סלאח שחאדה, באמצעות פצצת חיל אוויר במשקל טון, הוא הרג ביחד אתו עוד 15 אנשים חפים מפשע.
בהמשך, כאשר ניסה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, פספס הזמנות לחסל את צמרת החמאס שהתכנסה ביחד, בגלל שהשתמש בפצצה של "רק 500 קילוגרם". כיום, נראה מהצילומים שלצה"ל יש אמצעי חימוש שונים ומתאימים לכל סוג של מטרה.
מפקד החטיבה הצפונית, אל געברי, למשל, נפגע מפצצה מדויקת שפגעה רק בו, בתוך דירה בקומה השישית של בניין רב קומות. זהו הישג מבצעי וטכנולוגי מדהים בקנה מידה עולמי.
מצרים ולבנון
המבצע בעזה הבליט לטובה את תפקידה האסטרטגי של מצרים. לדברי האלוף עמוס גלעד, "מצרים היא מעצמה אזורית שאנו היום בקשרים אסטרטגיים אתה. הם לא יודעים למנוע לחלוטין משברים כמו האחרון, אבל יודעים לסיים אותם באומנות.
״ראש המודיעין שלהם קרוב מאוד לנסיא א-סיסי, שהיה בעצמו ראש המודיעין הצבאי. הם מכירים את כל הנפשות הפועלות ויש להם מנופים על כולם, אפילו על הג'יהאד האיסלאמי. הקשרים עם המצרים הם נכס לביטחון הלאומי שלנו ונכס גדול גם מבחינתם".
מסר בעייתי לחמאס ואיוש
פרופורציות: ב"עלות השחר" התמודד צה"ל מול 5800 לוחמים של הג'יאד האיסלאמי, שיגרו יותר מ-1000 רקטות. זה לא מעט , אבל רחוק מיכולות החמאס, שרחוקות מאוד מאוד מיכולות החיזבאללה (שמנהיגו חסן נסראללה שוב איים השבוע על ישראל, שלא תפיק גז ממאגר "כריש" שהבעלות עליו שנויה במחלוקת לטענתו).
לצד ההישגים מול הג'יהאד, מבצע "עלות השחר" הוא בעייתי מבחינת ישראל בהקשר של החמאס.
אמנם, המבצע הצליח לעת עתה לנתק את הניסיון לקבוע קשר בין הנעשה ביהודה ושומרון וירושלים ובין אש מרצועת עזה על ישובי הדרום. אבל העבודה שהחמאס שוב נשאר בצד בזמן שמשוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל (כמו ב"חגורה שחורה ב-2019), היא מסר בעייתי, ששובר פעם שניה את הדרישה מצד ישראל כלפי הארגון השולט בעזה - למנוע התקפות של ישראל.
גם העבודה שעוד מבצע הסתיים מבלי לפתור את סוגיית השבויים והנעדרים היא הישג (מסויים) מבחינת החמאס, שלא שינה את עורו, לא מנע מהג'יהאד להילחם בישראל, וייצא לעימות הבא מול ישראל בעיתוי שיהיה נוח לו.
כך או כך, כל הצדדים החלו בהכנות לסבב הבא. אם החמאס או חיזבאללה יהיו מעורבים בלחימה הבאה, הסיפור יהיה אחר לגמרי.
ומה יכול חסן נסראללה ללמוד מ"עלות השחר לגבי לבנון?
אולי המצבע יתרום משהו להרתעה גם מולו, אם יבין שישראל מבצעת גם פעולות מנע. עם זאת, המתיחות עם לבנון נותרת בעינה לקראת תחילת הפקת הגז ממאגר כריש מול חופי לבנון בספטמבר.
נסראללה אינו מעורב במגעים המדיניים להסדרת המים הכלכליים בין ישראל ללבנון, אבל הוא שיגר איומים גם השבוע כדי לנסות לגזור קופונים בכל מצב - אם יהיה הסכם שיביא כסף ללבנון וגם אם לא - הוא יטען שהכל בזכותו.
הבעיה הגדולה של נסראללה, היא שלבנון מרוסקת כלכלית וזקוקה לכספי גז. אין לו שום גיבוי במדינה לשום מהלך שיסכן את לבנון ויפגע בתזרים שעליו חולמים ההמונים המרוששים.
בטח, לא פעולה צבאית. ולמרות זאת, המתיחות מול לבנון עדיין בעינה, לפחות עד לפתרון סוגיית "כריש". למרות המגעים המדיניים, במערכת הביטחון נערכים עדיין לעימות אפשרי בספטמבר. לא הוכרזה "חזרה לשגרה".
ועכשיו, לרמטכ"ל הבא
עם סיום "עלות השחר" הולכת וממשמשת ההכרזה על הרמטכ"ל הבא. כזכור, שר הביטחון, ולאחריו ראש הממשלה, כבר ערכו "ריאיונות" עם שני המועמדים הסופיים – אלוף הרצי הלוי ואלוף איל זמיר.
זו תהיה הפתעה מרעישה ממש אם האלוף הלוי לא ימונה. אמנם, כבר היו הפתעות מרעישות במינויי רמטכ"לים בעבר (למשל, ההעדפה של שאול מופז על פני מתן ולנאי שהיה עסוק בהכנות לתפקיד הרמטכ"ל ולא ראה מה מבשל שר הביטחון בזמנו, יצחק מרדכי).
השאלה העיקרית היא מי יהיה סגן הרמטכ"ל הבא תחת הלוי, כאשר הוא יקודם מתפקידו הנוכחי כסגן. אחד המועמדים ה"טבעיים" הוא מפקד זרוע היבשה לשעבר, אלוף יואל סטריק, שהיה המועמד השלישי לרמטכ"לות לפני שהרשימה צומצמה לשניים.
סטריק היה שכנו של זמיר בחודשים האחרונים (שניהם גרו בוושינגטון עד שחזרו לארץ לרגל ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל הבא). אם זמיר ימונה - סביר שסטריק חברו יכהן תחתיו. במקרה שיתממש המינוי הצפוי של הלוי, הסיכוי הרבה יותר קטן.
גם בגלל שהלוי נחשב לבוס "קשוח" למדי וגם בגלל שרוב האלופים המכהנים כיום יעדיפו להיות סגן רמטכ"ל שני בתקופת הלוי. סיכוייו של סגן הרמטכ"ל האחרון בעת כהונתו של כל רמטכ"ל, נחשבים גבוהים יותר לרשת אותו.
