פרשנות | משרד הביטחון הכריז על השקעה נוספת בלייזר: עם זאת, המבצוע עוד רחוק
כבר שנים מדברים במערכת הביטחון על לייזר כאמצעי עזר למיירטים קינטיים. כעת משרד הביטחון מפרסם השקעה של מאות מליוני שקלים בנושא. למרות ההתלהבות, נראה כי המבצוע עדיין במרחק מספר שנים. גם בהודו וארה״ב מנסים לרדוף אחרי הגביע הקדוש
עמי רוחקס דומבה
| 21/03/2022
קרדיט תמונה: משרד הביטחון
משרד הביטחון הכריז לאחרונה על השקעה של מאות מליוני ש״ח בפיתוח לייזר נגד רקטות וכלי טיס זעירים, אותו מובילה חברת רפאל. את הלייזר עצמו מפתחת אלביט. המטרה היא לעשות אינטגרציה בין כיפת ברזל (יירוט קינטי באמצעות טיל) לבין לייזר באותה מערכת וכך להוריד את מחיר היירוט.
ולא מדובר רק בכסף, אלא גם בתספוקת מיירטים תוך כדי לחימה. במשוואה הנוכחית, חמאס וחיזבאללה אוגרים רקטות במטרה להרוות את מערך ההגנה האווירי של ישראל. מאמר של ד״ר עוזי רובין, ראש מנהלת חומה הראשון, טוען את הדברים הבאים בהקשר מלאי מיירטי כיפת ברזל.
״מערכי ייצור הרקטות תוכננו ונבנו במטרה לאפשר לפלסטינים לקיים קצב אש גבוה במשך שבועות, כדי להתיש את ישראל לפני שיותשו בעצמם. על פי ידיעות בתקשורת יוצר לשם כך מלאי של כ-22,000 רקטות, שהיה אמור לאפשר ירי רצוף ובקצב גבוה על ישראל במשך שבועות ארוכים.
״יעד אפשרי נוסף של שימור קצב אש גבוה של ירי רקטות לאורך זמן היה לאלץ את ישראל לשגר את מיירטי “כיפת ברזל” בקצב גבוה, ובכך לדלדל את המלאי ולאלץ את ישראל לסיים את הלחימה בהקדם. התקדים לכך – שלא פורסם בזמנו – היה מבצע “עמוד ענן” בשנת 2011, שבו הופעלה מערכת “כיפת ברזל” לראשונה באופן נרחב.
״מלאי המיירטים היה מצומצם למדי באותה תקופה – המערכת הוכרזה כמבצעית רק כ-7 חודשים לפני כן, באפריל 2011 – וזה הלך ואזל, ולאחר סיום סבב ההסלמה היו שטענו כי המלאי ההולך ופוחת של מיירטים היווה שיקול משמעותי בהחלטת הממשלה להסכים להפסקת אש.״
לאחר העימות האחרון מול חמאס (שומר החומות), ישראל פנתה לארה״ב בבקשה לעזרה פיננסית של עוד מיליארד דולר לתספוקת מיירטים לצה״ל.
אל תרגישו לא נעים עם השנורר הישראלי, את המיירטים מייצרים בארה״ב (חברת רייתאון) ומרבית הכסף נשאר בידיים אמריקאיות. זו הסיבה שהקונגרס אישר את התוספת בסופו של יום. במקרה של הלייזר, לא צריך טילים לשגר. הלייזר מחובר למקור חשמל ויודע לעבוד, תיאורטית, בלי סוף. עם זאת, ללייזר יש מגבלות פיזיקליות הנובעות בעיקר עם מעבר אור באוויר.
קרן הלייזר צריכה לחמם נקודה קבועה ברקטה למשך פרק זמן מסוים על מנת ליירט אותה. אם האור לא יכול לעבור בעוצמה הנדרשת, או במיקוד הנדרש, הלייזר לא אפקטיבי וצריך לשגר טיל. או שניים. תלוי באיום. לסיכום ביניים, השילוב של טילים ולייזר אמור לשפר מחד את המבצעיות (נדרשים פחות מיירטים לסוללה על ציר הזמן) ואת הוצאות הביטחון מאידך (פחות מיירטים, פחות כסף לרכש).
כלומר, משרד הביטחון, בצדק מסוים, יכול לטעון כי השקעה בלייזר תביא החזר השקעה יחסית מהיר בסכסוך הבא, אם וכאשר, עם עזה או לבנון. זאת כמובן אם הלייזר יעבוד באפקטיביות המצופה ממנו. וזו שאלת מפתח.
רעיון הלייזר אינו חדש. בעבר מדינת ישראל ביצעה ניסויים עם מערכת קרקעית בשם נאוטילוס בצפון הארץ. הדמו היה מוצלח, אך מסיבות שונות, בישראל וארה״ב, לא נמשך הפיתוח עבור ישראל והדיון שייך להיסטוריה.
לאחר מכן, לפני מספר שנים, הגיעה לארץ חברת בואינג עם לייזר נישא על משאית במטרה להציע למשרד הביטחון שיתוף פעולה עם רפאל. באופן אישי נפגשתי אז עם מנהלת התחום בבואינג שטענה שבשביל להגן מפני רקטות מעזה, נדרשות כ-50 מערכות בהיקף הרצועה. משרד הביטחון לא הסכים לדבר עם בואינג בנושא.
ההערכה הייתה כי המשרד חשש מ-ITAR. רגולציה אמריקאית המספקת לאמריקאים שליטה על ייצוא מערכות שמושקע בהן כסף אמריקאי. על פי הערכות, הלייזר שמפתחת ישראל מבוסס על השקעה משותפת עם מדינה זרה. לפי טענה זו, המשרד מעדיף ״כסף חופשי״, כזה שלא יכתיב לו בעתיד למי למכור.
כיום בואינג וחברת ג׳נרל אטומיקס מפתחות יחד לייזר בהספקים של 100 עד 250 קילווואט. בתפיסת פיתוח אמל״ח לייזר בארה״ב טוענים כי לייזר פחות מ-300 קילוואט לא מספיק ליירוט טילים. הערכה כי ברפאל ואלביט מפתחים לייזר בהספק 100 קילוואט (וגם זה לא פשוט) לצורך יירוט רקטות במרחקים קצרים. אלביט גם הציעה לשים לייזר על מל״ט, בפרסום שזכה ללא מעט ספקות בהקשר כמות האנרגיה שניתן לשים על מל״ט לעומת מערכת קרקעית.
גם בהודו טוענים שהצליחו להגיע להספקים של 300 קילווואט. לפי הפרסום, ה-DRDO ההודי, מקביל למפא״ת בארץ, כבר עשה ניסויים מוצלחים נגד רקטות, טילי שיוט ואפילו טיל ביניבשתי. אזכיר כי גם המפכ״ל הנוכחי, אז מפקד מג״ב, דחף לפתח מערכת לייזר ישראלית בשם ״קרן אור״ ליירוט בלונים בגבול עזה. המערכת עברה ניסוי שדה מוצלח, אך לא המשיכה לפיתוח מבצעי.
״טכנולוגיית הלייזר תאפשר התמודדות עם מגוון רחב של איומים תלולי מסלול, בהם רקטות, פצמ"רים וכטב"מים, בתצורה קלה, אפקטיבית וזולה משמעותית ביחס לכל אמצעי הגנה אחר״, כותבים כעת בהודעת משרד הביטחון בנושא.
לסיכום, למרות ההבטחות שאנחנו שומעים מבכירי מערכת הביטחון כבר שנים, טרם פותח לייזר מבצעי ונראה כי גם כעת, מדובר במספר שנות פיתוח נוספות (3-5) עד למערכת כיפת ברזל משולבת לייזר מבצעית. על השאלה מי משלם על הלייזר, האם רק מדינת ישראל או יש גם כסף חיצוני - אין תשובה ברורה. בספק אם מאות מליוני השקלים מהציבור הישראלי יספיקו להביא את רפאל למערכת מבצעית.
עבור רפאל מדובר בבשורה מצוינת, המספקת לה תזרים בטוח לשנים הקרובות. רפאל, בניגוד לאלביט ותעשייה אווירית שמייצאות כ-70 אחוזים מהתוצרת, נסמכת יותר על משרד הביטחון. לפי דוחות החברה מהשנים האחרונות, לפחות חצי מההכנסות מגיעות ממשרד הביטחון. והכסף הגדול טמון בפרויקטי פיתוח, פחות בהצטיידות, שנעשית גם ככה בארה״ב בכסף אמריקאי.
כבר שנים מדברים במערכת הביטחון על לייזר כאמצעי עזר למיירטים קינטיים. כעת משרד הביטחון מפרסם השקעה של מאות מליוני שקלים בנושא. למרות ההתלהבות, נראה כי המבצוע עדיין במרחק מספר שנים. גם בהודו וארה״ב מנסים לרדוף אחרי הגביע הקדוש
קרדיט תמונה: משרד הביטחון
משרד הביטחון הכריז לאחרונה על השקעה של מאות מליוני ש״ח בפיתוח לייזר נגד רקטות וכלי טיס זעירים, אותו מובילה חברת רפאל. את הלייזר עצמו מפתחת אלביט. המטרה היא לעשות אינטגרציה בין כיפת ברזל (יירוט קינטי באמצעות טיל) לבין לייזר באותה מערכת וכך להוריד את מחיר היירוט.
ולא מדובר רק בכסף, אלא גם בתספוקת מיירטים תוך כדי לחימה. במשוואה הנוכחית, חמאס וחיזבאללה אוגרים רקטות במטרה להרוות את מערך ההגנה האווירי של ישראל. מאמר של ד״ר עוזי רובין, ראש מנהלת חומה הראשון, טוען את הדברים הבאים בהקשר מלאי מיירטי כיפת ברזל.
״מערכי ייצור הרקטות תוכננו ונבנו במטרה לאפשר לפלסטינים לקיים קצב אש גבוה במשך שבועות, כדי להתיש את ישראל לפני שיותשו בעצמם. על פי ידיעות בתקשורת יוצר לשם כך מלאי של כ-22,000 רקטות, שהיה אמור לאפשר ירי רצוף ובקצב גבוה על ישראל במשך שבועות ארוכים.
״יעד אפשרי נוסף של שימור קצב אש גבוה של ירי רקטות לאורך זמן היה לאלץ את ישראל לשגר את מיירטי “כיפת ברזל” בקצב גבוה, ובכך לדלדל את המלאי ולאלץ את ישראל לסיים את הלחימה בהקדם. התקדים לכך – שלא פורסם בזמנו – היה מבצע “עמוד ענן” בשנת 2011, שבו הופעלה מערכת “כיפת ברזל” לראשונה באופן נרחב.
״מלאי המיירטים היה מצומצם למדי באותה תקופה – המערכת הוכרזה כמבצעית רק כ-7 חודשים לפני כן, באפריל 2011 – וזה הלך ואזל, ולאחר סיום סבב ההסלמה היו שטענו כי המלאי ההולך ופוחת של מיירטים היווה שיקול משמעותי בהחלטת הממשלה להסכים להפסקת אש.״
לאחר העימות האחרון מול חמאס (שומר החומות), ישראל פנתה לארה״ב בבקשה לעזרה פיננסית של עוד מיליארד דולר לתספוקת מיירטים לצה״ל.
אל תרגישו לא נעים עם השנורר הישראלי, את המיירטים מייצרים בארה״ב (חברת רייתאון) ומרבית הכסף נשאר בידיים אמריקאיות. זו הסיבה שהקונגרס אישר את התוספת בסופו של יום. במקרה של הלייזר, לא צריך טילים לשגר. הלייזר מחובר למקור חשמל ויודע לעבוד, תיאורטית, בלי סוף. עם זאת, ללייזר יש מגבלות פיזיקליות הנובעות בעיקר עם מעבר אור באוויר.
קרן הלייזר צריכה לחמם נקודה קבועה ברקטה למשך פרק זמן מסוים על מנת ליירט אותה. אם האור לא יכול לעבור בעוצמה הנדרשת, או במיקוד הנדרש, הלייזר לא אפקטיבי וצריך לשגר טיל. או שניים. תלוי באיום. לסיכום ביניים, השילוב של טילים ולייזר אמור לשפר מחד את המבצעיות (נדרשים פחות מיירטים לסוללה על ציר הזמן) ואת הוצאות הביטחון מאידך (פחות מיירטים, פחות כסף לרכש).
כלומר, משרד הביטחון, בצדק מסוים, יכול לטעון כי השקעה בלייזר תביא החזר השקעה יחסית מהיר בסכסוך הבא, אם וכאשר, עם עזה או לבנון. זאת כמובן אם הלייזר יעבוד באפקטיביות המצופה ממנו. וזו שאלת מפתח.
רעיון הלייזר אינו חדש. בעבר מדינת ישראל ביצעה ניסויים עם מערכת קרקעית בשם נאוטילוס בצפון הארץ. הדמו היה מוצלח, אך מסיבות שונות, בישראל וארה״ב, לא נמשך הפיתוח עבור ישראל והדיון שייך להיסטוריה.
לאחר מכן, לפני מספר שנים, הגיעה לארץ חברת בואינג עם לייזר נישא על משאית במטרה להציע למשרד הביטחון שיתוף פעולה עם רפאל. באופן אישי נפגשתי אז עם מנהלת התחום בבואינג שטענה שבשביל להגן מפני רקטות מעזה, נדרשות כ-50 מערכות בהיקף הרצועה. משרד הביטחון לא הסכים לדבר עם בואינג בנושא.
ההערכה הייתה כי המשרד חשש מ-ITAR. רגולציה אמריקאית המספקת לאמריקאים שליטה על ייצוא מערכות שמושקע בהן כסף אמריקאי. על פי הערכות, הלייזר שמפתחת ישראל מבוסס על השקעה משותפת עם מדינה זרה. לפי טענה זו, המשרד מעדיף ״כסף חופשי״, כזה שלא יכתיב לו בעתיד למי למכור.
כיום בואינג וחברת ג׳נרל אטומיקס מפתחות יחד לייזר בהספקים של 100 עד 250 קילווואט. בתפיסת פיתוח אמל״ח לייזר בארה״ב טוענים כי לייזר פחות מ-300 קילוואט לא מספיק ליירוט טילים. הערכה כי ברפאל ואלביט מפתחים לייזר בהספק 100 קילוואט (וגם זה לא פשוט) לצורך יירוט רקטות במרחקים קצרים. אלביט גם הציעה לשים לייזר על מל״ט, בפרסום שזכה ללא מעט ספקות בהקשר כמות האנרגיה שניתן לשים על מל״ט לעומת מערכת קרקעית.
גם בהודו טוענים שהצליחו להגיע להספקים של 300 קילווואט. לפי הפרסום, ה-DRDO ההודי, מקביל למפא״ת בארץ, כבר עשה ניסויים מוצלחים נגד רקטות, טילי שיוט ואפילו טיל ביניבשתי. אזכיר כי גם המפכ״ל הנוכחי, אז מפקד מג״ב, דחף לפתח מערכת לייזר ישראלית בשם ״קרן אור״ ליירוט בלונים בגבול עזה. המערכת עברה ניסוי שדה מוצלח, אך לא המשיכה לפיתוח מבצעי.
״טכנולוגיית הלייזר תאפשר התמודדות עם מגוון רחב של איומים תלולי מסלול, בהם רקטות, פצמ"רים וכטב"מים, בתצורה קלה, אפקטיבית וזולה משמעותית ביחס לכל אמצעי הגנה אחר״, כותבים כעת בהודעת משרד הביטחון בנושא.
לסיכום, למרות ההבטחות שאנחנו שומעים מבכירי מערכת הביטחון כבר שנים, טרם פותח לייזר מבצעי ונראה כי גם כעת, מדובר במספר שנות פיתוח נוספות (3-5) עד למערכת כיפת ברזל משולבת לייזר מבצעית. על השאלה מי משלם על הלייזר, האם רק מדינת ישראל או יש גם כסף חיצוני - אין תשובה ברורה. בספק אם מאות מליוני השקלים מהציבור הישראלי יספיקו להביא את רפאל למערכת מבצעית.
עבור רפאל מדובר בבשורה מצוינת, המספקת לה תזרים בטוח לשנים הקרובות. רפאל, בניגוד לאלביט ותעשייה אווירית שמייצאות כ-70 אחוזים מהתוצרת, נסמכת יותר על משרד הביטחון. לפי דוחות החברה מהשנים האחרונות, לפחות חצי מההכנסות מגיעות ממשרד הביטחון. והכסף הגדול טמון בפרויקטי פיתוח, פחות בהצטיידות, שנעשית גם ככה בארה״ב בכסף אמריקאי.
