תקלות, סימני שאלה וטרגדיות: 67 שנים למבצע ״צרצר״ ומותו של אורי אילן

בינואר 1955 התאבד לוחם חטיבת גולני, אורי אילן, בכלא הסורי כחודש לאחר שנפל בשבי במסגרת מבצע "צרצר״. רבים מכירים את סיפורו, אך נסיבות והשלכות המקרה מוכרות הרבה פחות | מאת סא"ל במיל. גדעון מיטשניק

תקלות, סימני שאלה וטרגדיות: 67 שנים למבצע ״צרצר״ ומותו של אורי אילן

ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית
 

"לא בגדתי, התאבדתי" כתב לוחם גולני, רב"ט אורי אילן, שהתאבד בכלא הסורי ב-13 ינואר 1955 כדי לא להסגיר סודות. אלא שמותו היה רק חלק מהסיפור הטרגי והמורכב של מבצע "צרצר", שנמשך שנים רבות לאחר מכן.

במסגרת זו: סמל מאיר יעקובי, מפקד החוליה (צנחנים) וסגן מוזס (גולני) הואשמו לאחר חזרתם לארץ מהשבי בבגידה ושילמו מחיר יקר של הורדה בדרגה, ביזוי והשפלה. רק עשרות שנים לאחר מכן טוהרו. אחד מהם בחר לסיים את חייו מול האויב במערכת סיני ב-אוק' 1956.

חוליה של חמישה לוחמים יצאה בליל 8-9 דצמבר 1954 למבצע מודיעיני חשאי -החלפת סוללות למתקן האזנה ברמת הגולן הסורית בסמוך לתל פאחר .חמישה (שלושה מגולני ושניים מהצנחנים) יצאו לפעולה ללא מדים וללא דסקיות. היה זה כשלוש שנים לפני הקמת סיירת מטכ"ל, שלימים תבצע גם משימות אלו מעבר לגבול.

המשימה היתה מוכרת היטב לצנחנים שבכח. מיום התקנת המתקן, כמה חודשים לפני כן, בוצעו על ידם מספר חדירות לשטח כדי להחליף סוללות ולבדוק את המתקן. לסגן מאיר מוזס, מפקד סיירת גולני, שהצטרף כדי לרכוש מיומנות ועל מנת להוביל פעולות נוספות,  זו היתה פעולה שניה-ללמידה וחפיפה- ולאורי אילן היתה זו התנסות ראשונה.

אנשי הכח, שלושה צנחנים, אורי אילן וסגן מאיר מוזס (שהיה מפקד הכח) מחט' גולני נפלו למארב סורי והלוחמים נשלחו למעצר בקוניטרה ומשם לכלא אל מאזה ליד דמשק שם עברו החמישה עינויים קשים.

נפילת החוליה בשבי מתרחשת כשברקע שתי פרשות בטחוניות הכרוכות במאסר: משפטם בקהיר של עצורי פרשת "עסק הביש" ,שהפכה ממבצע מודיעיני חשאי לכישלון מהדהד החל מ-23 יולי \1954 ולצד זאת מעצרם במצרים של ימאי הספינה "בת גלים", שנשלחה ע"י המודיעין הצבאי ב-1954 לתעלת סואץ למשימה מדינית. המכנה המשותף לשתי הפרשיות : בנימין גיבלי, ר'אמ"ן אז.

בצמרת הבטחונית ב-1954 שוררת מערכת יחסים בעיתית מאד במשולש של ראה"מ ושה"ח,שרת- שהב"ט, לבון- הרמטכ"ל, דיין, וגם ר'אמ"ן , גיבלי, הינו חלק ממנה ומתמרן בין שהב"ט לרמטכ"ל. בולט בהקשר זה מידורו של ראה"מ,  שרת,  בתהליכי קבלת החלטות מבצעיות.

אלא שבמקרה של "צרצר" לא רק ראש הממשלה לא ידע על המבצע.  היה זה "מבצע רוטיני" כעדותו של שהב"ט, לבון, בישיבת הממשלה ב-16 ינואר 1955, שלושה ימים לאחר התאבדות אורי אילן.  לפי חלק מהעדויות, כל כך רוטיני, שככה"נ גם שהב"ט והרמטכ"ל הופתעו לשמוע על המבצע רק כשעודכנו על נפילת החוליה בשבי הסורי. 

באותה ישיבת ממשלה ב-16 ינואר 1955 בה נושא התאבדות אורי אילן היה אחד מהנושאים המרכזיים, ניפק לבון הסבר ראשוני לנפילת החיילים בשבי:"יתכן מאד, ופה אני אומר שיקול פרטי שלי, שהרוטיניות והעובדה שזה כבר נעשה עד כה ללא תקלות היא במקצת הרדימה את חוש הזהירות. הדבר התבטא אולי בזאת שגם בחירת האנשים לתפקיד זה וגם תידרוך האנשים לא היו כפי שצריכים להיות אילו היה חוש הזהירות מפותח. אילו היתה ההנחה שיש כאן עניין מיוחד במינו."

תשומת לב שלמרות שהוא שר הבטחון ולכאורה אמור להיות אחראי על כל פעילות של צה"ל ובייחוד פעולה מעבר לגבול הוא לא מתייחס לאורך כל דבריו בצורך בקיום תהליך סדור של אישור מבצעים כאלו אלא מכוון בעיקר לאחריות ברמה הטקטית. בכך גם לכאורה מרחיק אחריות מעצמו.

לבון גם מאד לא מדייק, בלשון המעטה, בתשובתו לשאלת אחד השרים אם הם היו שם בפעם הראשונה:" אחד ביניהם מומחה לטיפול בדבר. היתר היו חיילים להבטחה." 

לוחמי החוליות שיצאו למשימה לא ידעו שבמקביל אליהם - ומיד אחריהם - יוצאת חוליה נוספת שמתקרבת לקווים הסוריים ומבצעת ירי וזאת על מנת לוודא שמתקן ההאזנה תקין.

זמן קצר לאחר לכידת החוליה התרחש אירוע בטחוני נוסף, שמשקף בצורה חדה את מערכת היחסים העכורה ששררה בין בכירי המערכת הביטחונית והמדינית באותה תקופה: מיד עם הגעת הדיווח על נפילת החוליה בשבי לצמרת הבטחונית החל תכנון של פעילות מבצעית להשגת קלפי מיקוח לשחרור השבויים שנותרו בכלא הסורי ומבלי לשתף את ראש הממשלה שרת בכוונות.

במסגרת זו אישר שהב"ט, פנחס לבון ,את המלצת הרמטכ"ל דיין לחטוף מטוס צבאי סורי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, כדי לנהל מו"מ על שחרור האסירים. בניגוד לדעת לבון הורה הרמטכ"ל, דיין, לצה"ל לחטוף מטוס אזרחי. 

ב-12 דצמבר 1954 יירטו מטוסי חיל האוויר מטוס סורי אזרחי שהיה בדרכו למצרים לנחות ואילצו אותו לנחות בשדה התעופה בלוד. על המטוס היו 10 נוסעים ואנשי צוות. רה"מ ושר החוץ דאז משה שרת נדהם מהדיווח על המטוס החטוף, הנחה לשחררו באופן מיידי ודחה את הרעיון להשתמש בנוסעים כקלפי מיקוח. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם". 

במקביל, בשבי הסורי, בשבויים עברו חקירות שלוו בעינויים קשים תוך הפרדה מוחלטת ביניהם כאשר לכל אחד מספרים כי חבריו הודו בכל. אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל, שגם הוא עבר עינויים קשים, רצה למנוע הסגרת סודות אם ישבר בחקירה.

במשך שבועיים לפני התאבדותו הכין עשרה פתקים ע"י ניקוב דפים מהספר "נקמת האבות". בבגדיו החביא תשעה פתקים, שבאחד מהם כתב: "לא בגדתי, התאבדתי" ואת הפתק העשירי הטמין בין אצבעות רגליו. 

גופתו הוחזרה לארץ ב-14 ינואר 1955. תוך טיפול בגופה אותר בין אצבעות רגליו הפתק הראשון: "חפשו בבגדים צואתי, אורי".

שאר תשעת הפתקים אותרו בחיפוש בין קפלי בגדיו. 

המסר המרכזי בפתקים הינו קריאת הנקמה של אורי אילן:

פתק מס' 1: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". 

מצידו השני, נכתב פתק מס' 10, להלן.

פתק מס' 3 : צואה הולכים להרוג אותי / תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי"

פתק מס' 4: "נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-/ 15.12 קצין או"ם מכירם".

פתק מס' 5: "אורי אילן". בשורה נוספת זו כתובה, בניקובים, המלה "תנקמו".

פתק מס' 8: "שלום / אורי אילן / נקם!"

פתק 9 מ- 10.1.55 "כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים".

כל הפתקים- שבמשך שנים "נעלמו" אותרו ב-2005  והועברו למשמר בספריה ע"ש אורי אילן שהוקמה באוניברסיטת בר אילן.

הסורים מיהרו להעביר את גופתו לידי ישראל באותו יום. על קברו של אורי אילן אמר הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, בין השאר: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכח-רצונו הנחוש את משימת-הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול-יכולתו ואז גבר רצונו על גופו.

אורי בא עד קצה-דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך - החייל העברי, אורי אילן". את המילה האחרונה "התאבדתי" השמיט דיין כדי לחזק את המיתוס.

נתן אלתרמן כתב על אורי אילן ב"הטור השביעי": "...העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח, ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם, הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח, אך יש פתקי נייר קמוטים שעל לבו יהיו חותם".

לאחר מותו של אילן לקחו הסורים את סמל יעקובי, מפקד הפעולה,  ואת מוזס לשטח כדי שיאתרו עבורם את מתקן ההאזנה. כוונתם של השניים היתה לפוצץ את מתקן ההאזנה. במסגרת התידרוך שקיבלו במהלך ההכנות למבצע הובהר להם שעל מנת לפתוח את הקופסה בה הוטמן מכשיר ההאזנה יש להשתמש בשני פיני ביטחון. בלעדיהם,  הקופסה מתפוצצת.

מאיר יעקבי כרע ברך, הסיר את האבנים ואת האדמה מעל לקופסה. הוא הרים את הקופסה, הסתכל אחורה אל מוזס, הרים את הקופסה והצמיד לחזה. רחש קל נשמע ויצא קצת עשן. מאיר לקח אבן והתחיל להכות על הקופסה אך זו לא התפוצצה. מאחר שחומר הנפץ נרטב ככה"נ מהגשמים הפיצוץ לא ארע ומתקן ההאזנה נפל לידי הסורים.

בינואר 1955 כתב שרת ביומנו על מבצע "צרצר" : "התברר כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים... לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת".

במרץ 1956, לאחר כשנה וחצי בשבי, הוחזרו גם שאר ארבע חברי החוליה שנותרו בחיים. זאת, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, שרובם נישבו ע"י צה"ל במבצעים מיוחדים שנערכו על מנת לאפשר שיחרורם (לא בהכרח באישור דרג מדיני ובניגוד למדיניות).

סגן מאיר מוזס וסמל מאיר יעקבי, הועמדו לדין על שמסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. 

מוזס הורשע והורד לדרגת טוראי. יעקבי זוכה מאשמת הכניעה, וקיבל נזיפה.

ב"מבצע קדש" נהרג יעקבי בקרב במעבר המיתלה. חלק ממקורביו טענו שעל רקע תחושותיו הקשות חיפש את מותו.

רק ב- 1969 טוהר שמם של יעקבי ומוזס ודרגתם הושבה להם. זאת, בעקבות מסמכים שנתפסו לאחר מלחמת ששת הימים בהם עלה, בדיוק שכפי שהם טענו בחקירותיהם, שלאחר שחשפו את מכשיר ההאזנה, הם ניסו להפעיל מוקש שהוטמן במקום אלא שהמוקש לא התפוצץ בשל תקלה טכנית.

בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים, טוהר שמו שוב וב-10 במאי 2005 הוענקה למאיר מוזס דרגת סא"ל ע"י ראש אכ"א. שנתיים לאחר מכן ב-24 בספטמבר 2007 העניק שר הביטחון, ברק, את צו החנינה המקורי לאימו של יעקבי ז"ל.