״קניין רוחני בתחום הסייבר מהווה חזית מלחמתית לכל דבר״
בשיחה עם ישראל דיפנס מספק ד״ר כפיר לוצאטו, מבכירי עורכי הפטנטים בישראל, הצצה לעולם המרתק של פטנטים וקניין רוחני בכל הקשור לתעשייה הביטחונית ולתעשיית הסייבר במדינה: ״אם לא הגנו על הידע, איבדנו את המוצר״
מנדי קוגוסובסקי
| 22/09/2021
ד״ר כפיר לוצאטו. צילום: מיכל לוצאטו, באדיבות קבוצת לוצאטו
״עולם הסייבר כיום הוא חזית מלחמתית לכל דבר, וכך גם ההגנה עליו מבחינת הקניין הרוחני. לחברות ישראליות יש הרבה מאוד ידע בתחום, ובהתאם גם הרבה מאוד אמצאות שצריך להגן עליהן בפטנטים – והרבה יותר קשה להגן על המצאת סייבר מאשר על איזשהו מוצר מוחשי״, כך מספר לישראל דיפנס ד״ר כפיר לוצאטו, נשיא קבוצת לוצאטו. ״בהמצאות סייבר קיים ניגוד פנימי שחייבים להתייחס אליו, וזה דורש מיומנות ויצירתיות״.
״על פי חוק, בקשת פטנט חייבת לגלות איך מבצעים את ההמצאה, אחרת הפטנט לא שווה כלום. אבל הבעיה היא, שהרבה פעמים בסייבר אני לא מעוניין שמי שנגדו מכוון המוצר ידע איך לעקוף אותו״, ממשיך לוצאטו. ״עורכי הפטנטים צריכים לתכנן איך לקבל הגנה אפקטיבית, אבל מבלי לגלות דברים שלא עוזרים מבחינה חוקית לקבל את הפטנט, אבל כן חושפים דברים שלא צריך לחשוף. כי יש הרבה אנשים חכמים בעולם, שיכולים להבין איך עובד מוצר מסוים, ולנצל את הידע הזה שאם לא הגנו עליו – איבדנו אותו, והידע הוא הרי המוצר האמיתי.
״כמעט בכל חברת סייבר שאני מדבר איתה, השאלה הראשונה היא ׳איך אני מגן על הפטנט שלי מבלי לחשוף אותו?׳ אז התשובה היא שברוב המקרים זה אפשרי בהחלט, רק יותר מסובך ודורש יותר ידע ומאמץ מאשר בהגנת פטנטים רגילה. הגנה כזו היא כביכול לא אינטואיטיבית, ולכן השאלה הזו נשאלת הרבה פעמים. בחיי גם ראיתי לא מעט חברות שלא הבינו איך להגן על עצמן, והפסידו״.
״התעשייה הביטחונית הישראלית היא חשובה, חברות מחו״ל מגישות כאן פטנטים כדי לחסום אותה״
ד״ר כפיר לוצאטו מגיע משושלת ארוכה של מומחים לקניין רוחני ופטנטים. קבוצת לוצאטו בראשה הוא עומד כנשיא, נוסדה על ידי אבי-סבו במילאנו, איטליה, בשנת 1869, ו״עשתה עלייה״ לישראל לפני כחמישים שנה. כיום לקבוצת לוצאטו חטיבה משפטית הכוללת פירמת עורכי פטנטים ומשרד עורכי דין וחטיבה עסקית. גם הדור החמישי – שלוש בנותיהם של כפיר ושל רעייתו, ד״ר אסתר לוצאטו המכהנת כמנכ״לית הקבוצה – כבר השתלב בחברה המשפחתית.
לאורך השנים קנתה לעצמה הקבוצה מוניטין כאחת החברות המובילות בישראל בהגנה על הקניין הרוחני של חברות מתעשיות שונות ומגוונות, ממדעי החיים, אופנה ומוצרי צריכה ועד לקנאביס רפואי, סחר אלקטרוני, חלל, תעופה וביטחון. אחת הלקוחות המפורסמות של החברה היא רפאל. ״כמעט אי אפשר לעסוק בתחום של פטנטים בארץ מבלי להגיע לתחומי תעשיות הביטחון״, אומר לוצאטו.
ש: דווקא מבקר המדינה בדימוס יעקב שפירא היה מאוד לא מרוצה מהמצב. בדו״ח של 2014 כתב ש״משרד הביטחון הזניח לאורך שנים את הטיפול בנכסי הקניין הרוחני שבבעלותו ובבעלות צה״ל״, ואפילו התייחס למצב כאל ״מחדל מתמשך״.
״אני לא יודע עד כמה זה מחדל מתמשך, כי בתעשיות הביטחוניות כן יש מודעות מאוד גבוהה לנושא הקניין הרוחני״, משיב לוצאטו. ״אולי לפני 30 שנה הייתה תקופה אחרת. המודעות לא התחילה מהיום. אני יכול לומר שלא הכול מושלם – אבל סה״כ אני לא חושב שהמצב רע. ישראל בהחלט מצליחה לשמור על הקניין הרוחני שלה בתחום, עם מוגבלויות מסוימות״, הוא מוסיף, ומיד ניגש להסבר על אחד ההיבטים המרתקים ביותר של התחום.
״יש את כל התחום של פטנטים סודיים. מה זה אומר? כל תושב, אזרח או חברה בישראל שמגיש בקשה לפטנט ויש סיכוי שהנושא יהיה איכשהו קשור לתעשייה הביטחונית – סעיף מיוחד בחוק הפטנטים שמרשה לשר הביטחון להטיל צו חיסיון על ההמצאה הזו. החוק מחייב את אזרחי מדינת ישראל להגיש בקשת פטנטים עם פוטנציאל ביטחוני בישראל ולא במדינות אחרות בעולם, בדיוק בשביל לתת לשר הביטחון את הצ׳אנס להטיל את הצו. יושב רפרנט ברשות הפטנטים שהתפקיד שלו זה להסתכל על מה שמוגש לו ולהחליט אם זה משהו שיכול לעניין את משרד הביטחון. ואם הוא מחליט שיש צורך להעביר את החומר לעיון שר הביטחון, צריך להמתין ולא להתקדם עד שהשר מקבל החלטה בנוגע לחיסיון.
״אם השר החליט להטיל צו, כל העסק נכנס לכספת ולא עושים איתו כלום. כלומר, בקשת הפטנט נשארת תלויה ועומדת, אבל לא בוחנים אותה ולא מעניקים פטנט, כי אם יעשו את זה צריך יהיה לפרסם אותו. ואז מה התוצאה? שאותו אדם, או חברה, לא יכול להגיש בחו״ל בקשות מקבילות, בגלל שמדובר בבקשה סודית. ולכן אמנם זה שומר לי על הזכויות בארץ, אבל זה לא שומר על זכויות בחו״ל, ואז אם תעשייה מתחרה עולה על אותו רעיון או רעיון קרוב ומגישה בקשת פטנט במדינה אחרת – אין לי מה לעשות נגד זה, למרות שאני הקדמתי אותה, כי אני לא הגשתי שם בקשה. אגב, המצב הזה קיים גם במדינות אחרות, הוא לא ייחודי לישראל״.
ש: ומה קורה אם מגיעה בקשה מחו״ל לארץ באותו נושא שהוטל עליו חיסיון?
״הגנה על קניין רוחני היא טריטוריאלית, אני מקבל את הזכויות רק מאותה טריטוריה ממנה ביקשתי, ומאחר והתעשייה הביטחונית הישראלית היא מובילה וחשובה, תעשיות מחו״ל באות לכאן ומגישות כאן בקשות לפטנטים כדי לחסום אותנו. וגם אנחנו עושים את זה במדינות אחרות, כדי לחסום תעשיות אחרות. לצורך הדוגמא, ישראל יכולה להגיש בקשה לפטנט על מוצר מסוים בהודו, ואז אם ממשלת הודו תבצע מכרז, ישראל כבר תהיה שם. נניח שתגיע חברה גרמנית ותרצה להתמודד – היא כבר לא תוכל, כי הפטנט הישראלי חסם אותה.
״לגבי מה שקורה בארץ עם פטנטים סודיים: נניח שמגיעה בקשה להענקת פטנט כאן בארץ מחברה זרה, ומדובר על משהו שכבר פותח פה ולא קיבל פטנט כי הוא נמצא תחת חיסיון, אז המנגנון אומר שכנראה שאפשר יהיה להוציא את הבקשה הזו מהכספת כדי שהחברה המתחרה לא יקבלו פטנט - ואז אותה חברה ישראלית שהגישה את הבקשה המקורית, היא זו שתקבל אותו״.
״זה שמכרת למישהו מקל הליכה לא אומר שמותר לו להרביץ איתו ברחוב״
ש: בוא נחזור לרגע לתעשיית הסייבר הביטחוני. לאחרונה יש הרבה כותרות ברחבי העולם על חברות סייבר התקפי שבמוצרים שלהן נעשה שימוש לרעה על ידי גורמים שונים. איפה עובר הקו המוסרי? האם החברה בעלת הפטנט אחראית לשימוש הסופי? המדינה שמאפשרת את מכירת הטכנולוגיה? משתמש הקצה?
״יש כאן מספר שאלות שמקופלות בתוך הנושא הרחב הזה״, משיב לוצאטו. ״קודם כל, מדינת ישראל היא לא הבייביסיטר של כל חברה פרטית. היא לא יכולה לראות מה החברה הזו עושה במדינה אחרת, וזו גם לא הבעיה שלה. יש בתוך כל הסיפור הזה גם את עניין הייצוא הביטחוני. חברה פרטית מישראל לא יכולה לייצא מוצר למדינה אחרת אם אין לה היתר ייצוא ממשרד הביטחון. אבל אם משרד הביטחון העניק היתר כזה, זה לא אומר שהמדינה אחראית לבדוק אם באותו שטח זר מישהו מפר איזשהו פטנט או איזושהי זכות אחרת. היתר הייצור משמעו, שמבחינת מדינת ישראל לא ייגרם נזק אם אותו מוצר יגיע למדינה אחרת.
״אם אנחנו יורדים לרמה של האם החברה היצרנית אחראית, בעלת הפטנט, או שהאחריות נופלת על משתמש הקצה, אז גם פה יש סיטואציות שונות: ברמה העקרונית המשתמש הוא האחראי. זה שאני, כחברה, מוכר למישהו מקל הליכה, לא אומר שהוא יכול ללכת להרביץ איתו למישהו ברחוב. אבל יכולה לקרות גם סיטואציה אחרת: אם המשתמש ערני, וביקש וקיבל ערבויות מהיצרן שהוא (היצרן) בדק שהשימוש המתוכנן הוא חוקי, ואז מתברר שהערבויות אינן מבוססות – אז ליצרן יש אחריות מסוימת, משותפת, צד ג׳, זה משתנה. כל עניין האחריות הוא לא שחור ולבן״.
ש: מה דעתך לגבי טענות שנשמעות לפעמים על כך שחברות סייבר וביטחון רבות פשוט משתמשות בידע שעובדיהן רכשו במהלך השירות בצה״ל, ולמעשה גונבות קניין רוחני?
״אין לאף מעביד, כולל צה״ל, בעלות על מוחו של האדם. אנשים מתגייסים לצה״ל ולומדים לעשות כל מיני דברים. אם הם לוקחים את הידע שהם רכשו, את השכל, ועושים איתו משהו חדש, זה בסדר גמור. אי אפשר לבוא אליהם בטענות בסגנון למה הידע שלהם השתפר במהלך שירותם הצבאי״, מסביר לוצאטו.
״איפה יש בעיה? כשלוקחים משהו שפותח כבר בצבא, או שמבוסס במישרין על הידע שפותח בצבא – או אצל מעביד אחר, אנחנו פשוט משתמשים בצבא כדוגמא – ומשתמשים בו. וזה משהו שאפשר לדעת. המבחן הוא לקבוע אם לקחתי משהו מהמעביד הקודם או שרק השתמשתי בידע שרכשתי כדי לעשות משהו אחר. יש איזה נטייה אנושית לחשוב שאם מישהו הצליח, הוא חייב להיות גנב, ׳הוא היה אצלי סתם מהנדס, פתאום נעשה מיליונר, בטוח גנב את זה ממני׳ – אבל גם אם זה קורה לפעמים, זו ממש לא צריכה להיות הנחת היסוד.
ש: ספר איזו אנקדוטה לסיום מהניסיון שלכם.
״אחד הדברים שאנחנו עוסקים בו הוא ליטיגציה של קניין רוחני בארץ ובעולם. ייצגנו את אחת החברות הביטחוניות המובילות מול חברה אחרת במריבה על איזשהו פטנט בגרמניה – והדיון נקבע ליום כיפור, למינכן. תארי לך, באו ישראלים להילחם ביום כיפור במינכן!״ צוחק לוצאטו. ״זה היה די סיוט, לא הצלחנו לשנות את התאריך. ואלו דברים שקורים, מריבות שמתנהלות לא רק בארץ אלא בכל העולם. אנחנו יודעים לייעץ לחברות בנוגע לאסטרטגיה של איך להגן על הקניין הרוחני שלהן, בלי לחשוף את מה שלא צריך לחשוף, אבל עם קבלת הגנה משמעותית, וגם יודעים איך מנהלים את העניינים במדינות שונות בעולם. זה עניין אסטרטגי מורכב, אבל מרתק״.
ש: ומה קרה בסוף?
״ניצחנו, מעז יצא מתוק. בסוף היה שווה את זה״.
בשיחה עם ישראל דיפנס מספק ד״ר כפיר לוצאטו, מבכירי עורכי הפטנטים בישראל, הצצה לעולם המרתק של פטנטים וקניין רוחני בכל הקשור לתעשייה הביטחונית ולתעשיית הסייבר במדינה: ״אם לא הגנו על הידע, איבדנו את המוצר״
ד״ר כפיר לוצאטו. צילום: מיכל לוצאטו, באדיבות קבוצת לוצאטו
״עולם הסייבר כיום הוא חזית מלחמתית לכל דבר, וכך גם ההגנה עליו מבחינת הקניין הרוחני. לחברות ישראליות יש הרבה מאוד ידע בתחום, ובהתאם גם הרבה מאוד אמצאות שצריך להגן עליהן בפטנטים – והרבה יותר קשה להגן על המצאת סייבר מאשר על איזשהו מוצר מוחשי״, כך מספר לישראל דיפנס ד״ר כפיר לוצאטו, נשיא קבוצת לוצאטו. ״בהמצאות סייבר קיים ניגוד פנימי שחייבים להתייחס אליו, וזה דורש מיומנות ויצירתיות״.
״על פי חוק, בקשת פטנט חייבת לגלות איך מבצעים את ההמצאה, אחרת הפטנט לא שווה כלום. אבל הבעיה היא, שהרבה פעמים בסייבר אני לא מעוניין שמי שנגדו מכוון המוצר ידע איך לעקוף אותו״, ממשיך לוצאטו. ״עורכי הפטנטים צריכים לתכנן איך לקבל הגנה אפקטיבית, אבל מבלי לגלות דברים שלא עוזרים מבחינה חוקית לקבל את הפטנט, אבל כן חושפים דברים שלא צריך לחשוף. כי יש הרבה אנשים חכמים בעולם, שיכולים להבין איך עובד מוצר מסוים, ולנצל את הידע הזה שאם לא הגנו עליו – איבדנו אותו, והידע הוא הרי המוצר האמיתי.
״כמעט בכל חברת סייבר שאני מדבר איתה, השאלה הראשונה היא ׳איך אני מגן על הפטנט שלי מבלי לחשוף אותו?׳ אז התשובה היא שברוב המקרים זה אפשרי בהחלט, רק יותר מסובך ודורש יותר ידע ומאמץ מאשר בהגנת פטנטים רגילה. הגנה כזו היא כביכול לא אינטואיטיבית, ולכן השאלה הזו נשאלת הרבה פעמים. בחיי גם ראיתי לא מעט חברות שלא הבינו איך להגן על עצמן, והפסידו״.
״התעשייה הביטחונית הישראלית היא חשובה, חברות מחו״ל מגישות כאן פטנטים כדי לחסום אותה״
ד״ר כפיר לוצאטו מגיע משושלת ארוכה של מומחים לקניין רוחני ופטנטים. קבוצת לוצאטו בראשה הוא עומד כנשיא, נוסדה על ידי אבי-סבו במילאנו, איטליה, בשנת 1869, ו״עשתה עלייה״ לישראל לפני כחמישים שנה. כיום לקבוצת לוצאטו חטיבה משפטית הכוללת פירמת עורכי פטנטים ומשרד עורכי דין וחטיבה עסקית. גם הדור החמישי – שלוש בנותיהם של כפיר ושל רעייתו, ד״ר אסתר לוצאטו המכהנת כמנכ״לית הקבוצה – כבר השתלב בחברה המשפחתית.
לאורך השנים קנתה לעצמה הקבוצה מוניטין כאחת החברות המובילות בישראל בהגנה על הקניין הרוחני של חברות מתעשיות שונות ומגוונות, ממדעי החיים, אופנה ומוצרי צריכה ועד לקנאביס רפואי, סחר אלקטרוני, חלל, תעופה וביטחון. אחת הלקוחות המפורסמות של החברה היא רפאל. ״כמעט אי אפשר לעסוק בתחום של פטנטים בארץ מבלי להגיע לתחומי תעשיות הביטחון״, אומר לוצאטו.
ש: דווקא מבקר המדינה בדימוס יעקב שפירא היה מאוד לא מרוצה מהמצב. בדו״ח של 2014 כתב ש״משרד הביטחון הזניח לאורך שנים את הטיפול בנכסי הקניין הרוחני שבבעלותו ובבעלות צה״ל״, ואפילו התייחס למצב כאל ״מחדל מתמשך״.
״אני לא יודע עד כמה זה מחדל מתמשך, כי בתעשיות הביטחוניות כן יש מודעות מאוד גבוהה לנושא הקניין הרוחני״, משיב לוצאטו. ״אולי לפני 30 שנה הייתה תקופה אחרת. המודעות לא התחילה מהיום. אני יכול לומר שלא הכול מושלם – אבל סה״כ אני לא חושב שהמצב רע. ישראל בהחלט מצליחה לשמור על הקניין הרוחני שלה בתחום, עם מוגבלויות מסוימות״, הוא מוסיף, ומיד ניגש להסבר על אחד ההיבטים המרתקים ביותר של התחום.
״יש את כל התחום של פטנטים סודיים. מה זה אומר? כל תושב, אזרח או חברה בישראל שמגיש בקשה לפטנט ויש סיכוי שהנושא יהיה איכשהו קשור לתעשייה הביטחונית – סעיף מיוחד בחוק הפטנטים שמרשה לשר הביטחון להטיל צו חיסיון על ההמצאה הזו. החוק מחייב את אזרחי מדינת ישראל להגיש בקשת פטנטים עם פוטנציאל ביטחוני בישראל ולא במדינות אחרות בעולם, בדיוק בשביל לתת לשר הביטחון את הצ׳אנס להטיל את הצו. יושב רפרנט ברשות הפטנטים שהתפקיד שלו זה להסתכל על מה שמוגש לו ולהחליט אם זה משהו שיכול לעניין את משרד הביטחון. ואם הוא מחליט שיש צורך להעביר את החומר לעיון שר הביטחון, צריך להמתין ולא להתקדם עד שהשר מקבל החלטה בנוגע לחיסיון.
״אם השר החליט להטיל צו, כל העסק נכנס לכספת ולא עושים איתו כלום. כלומר, בקשת הפטנט נשארת תלויה ועומדת, אבל לא בוחנים אותה ולא מעניקים פטנט, כי אם יעשו את זה צריך יהיה לפרסם אותו. ואז מה התוצאה? שאותו אדם, או חברה, לא יכול להגיש בחו״ל בקשות מקבילות, בגלל שמדובר בבקשה סודית. ולכן אמנם זה שומר לי על הזכויות בארץ, אבל זה לא שומר על זכויות בחו״ל, ואז אם תעשייה מתחרה עולה על אותו רעיון או רעיון קרוב ומגישה בקשת פטנט במדינה אחרת – אין לי מה לעשות נגד זה, למרות שאני הקדמתי אותה, כי אני לא הגשתי שם בקשה. אגב, המצב הזה קיים גם במדינות אחרות, הוא לא ייחודי לישראל״.
ש: ומה קורה אם מגיעה בקשה מחו״ל לארץ באותו נושא שהוטל עליו חיסיון?
״הגנה על קניין רוחני היא טריטוריאלית, אני מקבל את הזכויות רק מאותה טריטוריה ממנה ביקשתי, ומאחר והתעשייה הביטחונית הישראלית היא מובילה וחשובה, תעשיות מחו״ל באות לכאן ומגישות כאן בקשות לפטנטים כדי לחסום אותנו. וגם אנחנו עושים את זה במדינות אחרות, כדי לחסום תעשיות אחרות. לצורך הדוגמא, ישראל יכולה להגיש בקשה לפטנט על מוצר מסוים בהודו, ואז אם ממשלת הודו תבצע מכרז, ישראל כבר תהיה שם. נניח שתגיע חברה גרמנית ותרצה להתמודד – היא כבר לא תוכל, כי הפטנט הישראלי חסם אותה.
״לגבי מה שקורה בארץ עם פטנטים סודיים: נניח שמגיעה בקשה להענקת פטנט כאן בארץ מחברה זרה, ומדובר על משהו שכבר פותח פה ולא קיבל פטנט כי הוא נמצא תחת חיסיון, אז המנגנון אומר שכנראה שאפשר יהיה להוציא את הבקשה הזו מהכספת כדי שהחברה המתחרה לא יקבלו פטנט - ואז אותה חברה ישראלית שהגישה את הבקשה המקורית, היא זו שתקבל אותו״.
״זה שמכרת למישהו מקל הליכה לא אומר שמותר לו להרביץ איתו ברחוב״
ש: בוא נחזור לרגע לתעשיית הסייבר הביטחוני. לאחרונה יש הרבה כותרות ברחבי העולם על חברות סייבר התקפי שבמוצרים שלהן נעשה שימוש לרעה על ידי גורמים שונים. איפה עובר הקו המוסרי? האם החברה בעלת הפטנט אחראית לשימוש הסופי? המדינה שמאפשרת את מכירת הטכנולוגיה? משתמש הקצה?
״יש כאן מספר שאלות שמקופלות בתוך הנושא הרחב הזה״, משיב לוצאטו. ״קודם כל, מדינת ישראל היא לא הבייביסיטר של כל חברה פרטית. היא לא יכולה לראות מה החברה הזו עושה במדינה אחרת, וזו גם לא הבעיה שלה. יש בתוך כל הסיפור הזה גם את עניין הייצוא הביטחוני. חברה פרטית מישראל לא יכולה לייצא מוצר למדינה אחרת אם אין לה היתר ייצוא ממשרד הביטחון. אבל אם משרד הביטחון העניק היתר כזה, זה לא אומר שהמדינה אחראית לבדוק אם באותו שטח זר מישהו מפר איזשהו פטנט או איזושהי זכות אחרת. היתר הייצור משמעו, שמבחינת מדינת ישראל לא ייגרם נזק אם אותו מוצר יגיע למדינה אחרת.
״אם אנחנו יורדים לרמה של האם החברה היצרנית אחראית, בעלת הפטנט, או שהאחריות נופלת על משתמש הקצה, אז גם פה יש סיטואציות שונות: ברמה העקרונית המשתמש הוא האחראי. זה שאני, כחברה, מוכר למישהו מקל הליכה, לא אומר שהוא יכול ללכת להרביץ איתו למישהו ברחוב. אבל יכולה לקרות גם סיטואציה אחרת: אם המשתמש ערני, וביקש וקיבל ערבויות מהיצרן שהוא (היצרן) בדק שהשימוש המתוכנן הוא חוקי, ואז מתברר שהערבויות אינן מבוססות – אז ליצרן יש אחריות מסוימת, משותפת, צד ג׳, זה משתנה. כל עניין האחריות הוא לא שחור ולבן״.
ש: מה דעתך לגבי טענות שנשמעות לפעמים על כך שחברות סייבר וביטחון רבות פשוט משתמשות בידע שעובדיהן רכשו במהלך השירות בצה״ל, ולמעשה גונבות קניין רוחני?
״אין לאף מעביד, כולל צה״ל, בעלות על מוחו של האדם. אנשים מתגייסים לצה״ל ולומדים לעשות כל מיני דברים. אם הם לוקחים את הידע שהם רכשו, את השכל, ועושים איתו משהו חדש, זה בסדר גמור. אי אפשר לבוא אליהם בטענות בסגנון למה הידע שלהם השתפר במהלך שירותם הצבאי״, מסביר לוצאטו.
״איפה יש בעיה? כשלוקחים משהו שפותח כבר בצבא, או שמבוסס במישרין על הידע שפותח בצבא – או אצל מעביד אחר, אנחנו פשוט משתמשים בצבא כדוגמא – ומשתמשים בו. וזה משהו שאפשר לדעת. המבחן הוא לקבוע אם לקחתי משהו מהמעביד הקודם או שרק השתמשתי בידע שרכשתי כדי לעשות משהו אחר. יש איזה נטייה אנושית לחשוב שאם מישהו הצליח, הוא חייב להיות גנב, ׳הוא היה אצלי סתם מהנדס, פתאום נעשה מיליונר, בטוח גנב את זה ממני׳ – אבל גם אם זה קורה לפעמים, זו ממש לא צריכה להיות הנחת היסוד.
ש: ספר איזו אנקדוטה לסיום מהניסיון שלכם.
״אחד הדברים שאנחנו עוסקים בו הוא ליטיגציה של קניין רוחני בארץ ובעולם. ייצגנו את אחת החברות הביטחוניות המובילות מול חברה אחרת במריבה על איזשהו פטנט בגרמניה – והדיון נקבע ליום כיפור, למינכן. תארי לך, באו ישראלים להילחם ביום כיפור במינכן!״ צוחק לוצאטו. ״זה היה די סיוט, לא הצלחנו לשנות את התאריך. ואלו דברים שקורים, מריבות שמתנהלות לא רק בארץ אלא בכל העולם. אנחנו יודעים לייעץ לחברות בנוגע לאסטרטגיה של איך להגן על הקניין הרוחני שלהן, בלי לחשוף את מה שלא צריך לחשוף, אבל עם קבלת הגנה משמעותית, וגם יודעים איך מנהלים את העניינים במדינות שונות בעולם. זה עניין אסטרטגי מורכב, אבל מרתק״.
ש: ומה קרה בסוף?
״ניצחנו, מעז יצא מתוק. בסוף היה שווה את זה״.
