תחקיר עירקי: כך הCIA היה מעורב בעריקת המיג-21 העיראקי לישראל
ב-16 באוגוסט 1966, השבוע לפני 55 שנים, נחת בישראל, בבסיס חצור, טייס עיראקי בשם מוניר רדפא, כשהוא מטיס מטוס מיג 21 של חיל האוויר העיראקי. על פי תחקיר עירקי, הCIA התחיל במבצע להשיג מטוס כזה מעירק בטרם המוסד הישראלי נכנס לתמונה. מיוחד
פסח מלובני
| 18/08/2021
מוניר רדפא. מאת לא ידוע - אוסף יעקב נמרודי; https://www.inn.co.il/news/328335, שימוש חופשי, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1983128
להלן סיפור המעשה מהצד העיראקי, כפי שהתפרסם במקורות עיראקים, כולל בתקופה האחרונה, המבוסס על תחקיר שערכו שני טייסים עיראקים בכירים על הארוע בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. במסגרתו תחקרו טייסים רבים ששרתו אז בחיל האוויר העיראקי, ששרתו יחד עם הטייס שערק, הכירו אותו והיו חבריו, ואף תחקרו גורמים רשמיים שונים הנוגעים בדבר.
תכנית הסיוע האמריקאי לעיראק
לפי ממצאי התחקיר, החל הסיפור בשנת 1957, כאשר בעיראק נחתה טייסת מטוסי סילון אמריקאים חדישים בת 12 מטוסים מדגם סופר סייבר 86-F, במסגרת תכנית הסיוע האמריקאית של "ברית בגדאד", שעיראק היתה חברה בה. הברית הוקמה על ידי ארצות הברית במהלך המלחמה הקרה שהמערב ניהל נגד ברית המועצות. תכנית הסיוע כללה מודרניזציה של האמל"ח הכבד של הצבא העיראקי, בהתאם להסכמים שנחתמו במסגרת הברית. הטייסת נערכה בבסיס חבאניה, שממערב לבגדאד.
בעקבות הפיכת קאסם ב-14 ביולי 1958, שהביאה לסיום המלוכה במדינה, ולפניית עיראק לברית המועצות באשר לחימוש צבאה, עזבו הטייסים האמריקאים, שהדריכו את הטייסים העיראקים להטיס מטוסים אלה, את עיראק, כשהם משאירים את המטוסים החדשים בבסיס בו נמצאו. בעקבות כך הופסקה תכנית הסיוע האמריקאי לעיראק, עד להפלת משטרו של קאסם בהפיכה שהתרחשה ב-8 בפברואר 1963, בהנהגתו של עבד אל-סלאם עארף.
בניגוד לקאסם, עארף התנתק מהגוש המזרחי, ופנה לחדש את הקשרים עם ארצות הברית (ובריטניה), והחל מו"מ בין שתי המדינות להחזרת המטוסים האמריקאים שנשארו בעיראק. בתמורה לכך, ביקשו העיראקים לשלוח כמה מטייסיהם לארצות הברית (לבסיס חיל האוויר בטקסס) כדי להשתתף בקורסי טיס מתקדמים.
לאחר שבוושינגטון אישרו בקשה זו, שלח חיל האוויר העיראקי את טובי טייסיו כדי שיהיו לאחר שובם מדריכי טיסה מתקדמת בחיל. לקורס הראשון נשלחו שני טייסי מיג 17. לשני – שני טייסי הנטר, ואילו לקורס השלישי והאחרון נשלחו 3 טייסי מיג 21, כשאחד מהם היה הטייס מוניר רדפא (במקורות העיראקים נקרא מוניר רופא).
חיסולים מסתוריים
כל זה התרחש במחצית הראשונה של שנות ה-60, כאשר סוכנות המודיעין המרכזית האמריקאית, ה-CIA, חיפשה דרך להשיג מטוס קרב מדגם מיג 21 או לפחות מידע על המטוס, וזאת תמורת כל מחיר. זאת מאחר והמטוס היה בעל טכנולוגיות מתקדמות לאותה עת, שהקנו לו יתרונות חשובים על המטוסים האמריקאים. בעיקר באשר למהירות העל-קולית שלו, שנחשבה פריצת דרך חשובה של התעשיות האוויריות של ברית המועצות.
בשל כך, היווה מטוס זה איום משמעותי על חיל האוויר האמריקאי וחילות האוויר של נאט"ו, למקרה עימות אפשרי בין שני הצדדים. מסיבה זו תכנן ה-CIA להשיג מטוס כזה, כדי ללמוד את סודותיו. לפי המקורות העיראקים, המוסד הישראלי לא היה אז מעורב כלל בתכנית האמריקאית בנושא זה.
בשלב הזה החל מבצע פיתוי של שלושת טייסי המיג 21 העיראקים להבריח מטוס כזה אל מחוץ לגבולות עיראק, ולהנחיתו באחת המדינות הגובלות בה, שהיא בעלת ברית לארצות הברית, כדוגמת איראן, תורכיה, או ערב הסעודית, כאשר ישראל היתה העדיפה והבטוחה מכולן.
לפי התחקיר העיראקי, פנו האמריקאים לכל אחד משלושת הטייסים בנפרד, כדי לברר מי מהם מוכן לבצע את המשימה. אחד מהם סרב לפנייתם אליו באופן מוחלט, שכן ראה בכך בגידה במולדת ובעקרונותיו וערכיו.
לדעת מבצעי התחקיר, זו כנראה הסיבה לתאונת הדרכים שאורגנה לו, בה קיפח את חייו בארצות הברית (על פי גרסה אחרת נורה ונהרג על ידי אלמוני בעת ששהה עם חבריו במועדון ריקודים בטקסס).
שני הטייסים האחרים, ובהם מוניר רדפא, חשו בסכנה המתקרבת, הם החליטו להעמיד פנים שהם מסכימים לבצע את המשימה, וזאת כדי שיוכלו לחזור לעיראק בשלום, ולהיות בטוחים מפני ה-CIA, ובכך תסתיים הפרשה. ואכן הם סיימו את הקורס וחזרו לבגדאד בשלום.
הפילגש שעוקצת
אך בזאת לא הסתיים העניין, לפחות לא מבחינת האמריקאים וה-CIA. סוכני הארגון בבגדאד יצרו קשר עם הטייס השני (לא עם רדפא), כדי שיממש את הבטחתו להם. תשובתו להם היתה סרוב מוחלט לבצע את מה שהתחייב בו, כביכול, בהיותו בארצות הברית, בטענה שאין הוא מתכוון לבגוד בארצו, ולהפר את שבועתו לה, וכי לעולם לא ידרוך עוד על אדמת ארצות הברית.
כאן חלה התפתחות בדרמה, כאשר לאחר מספר ימים נחתה בבגדאד פילגשו האמריקאית היפה, שהתידדה עימו במהלך הקורס, בתואנה של געגועים אליו, ואי יכולתה להפרד ממנו. הטייס שיכן אותה באחד מבתי המלון (אמבסדור) בבגדאד, שעל גדת החידקל, ושהה בחברתה במשך כעשרה ימים.
מהתחקיר עולה שהגברת נשלחה אליו על ידי ה-CIA עוד בעת שהותו בארצות הברית, וכבר אז ניסתה לשכנעו לערוק מהצבא העיראקי, ולחיות עימה בארצות הברית. הוא כמובן סרב להצעותיה, גם בשל נאמנותו לארצו וגם בשל היותו בעל משפחה שחיכתה לשובו לעיראק.
הוא הופתע מהופעתה הלא צפויה בבגדאד בקיץ 1965, שנועדה לשכנעו לקיים את הבטחתו ל-CIA, ולראות את עתידו בארצות הברית, על מנת שיוכלו שניהם לחיות טוב ביחד עד סוף חייהם. הוא כמובן לא שינה את עמדתו בעניין וניסה לשכנעה להניח לו ולעזוב את עיראק, אחרת יצטרך לדווח עליה לשלטונות.
כאשר הבינה הגברת את סירובו המוחלט לעשות כן, היא דיווחה לשולחיה, והונחתה על ידם להרוג אותו בחדרם שבמלון הזה, ולצאת מבגדאד תוך שעות ספורות לאחר מכן, חזרה לביתה. ואכן כך עשתה, על פי אחד המקורות, בסיוע סוכנים מקומיים של הארגון ובהם גם יהודים. גופתו התגלתה במלון לאחר מכן בעקבות הסרחון שעלה ממנה.
תכנון העריקה לישראל
בשלב הזה מגיעים מבצעי התחקיר אל מוניר רדפא, שהבין את מה שקרה לחבריו שהיו עימו בקורס בארצות הברית, ולכן לא העז לסרב לפנייה אליו לקיים את הבטחתו, ותכנן לבצע את המשימה בניגוד לרצונו. באותה עת הוא שירת בטייסת מס' 17 שהיתה ערוכה בבסיס חיל האוויר אל-רשיד שממזרח לבגדאד, ושהיתה אז, על פי התחקיר, הטייסת היחידה בחיל האוויר העיראקי שהיתה מצויידת במטוסי מיג 21 מדגם 13-F.
לפי התחקיר, מוניר לא השתהה בקבלת החלטתו זו, לערוק עם מטוסו לישראל, והכין את תכניתו לקראת ביצועה. מעשה ראשון היה להוציא את משפחתו מעיראק, שיצאה לכאורה לטיול שגרתי באיטליה, באמצעות אחד ממשרדי התיירות שעבדו עם חברת התעופה העיראקית, דבר שלא משך כל תשומת לב.
יום לפני מועד העריקה, תכנן מוניר לבצע טיסה ארוכת טווח של כמה מאות ק"מ, תוך ניצול יכולות הביצוע של מטוס המיג 21, וזאת מבלי שיישא עימו מטענים נוספים, כמיכל דלק חיצוני, או חימוש ותחמושת. הטיסה היתה אמורה להיות בנתיב ישר וללא תמרונים, ובגובה רב של 11,000 מ', מבסיס אל-רשיד לבסיס 3-H שבמערב עיראק וחזרה. גובה זה ומהירות הטיסה שתכנן – 780 ק"מ בשעה, הם הנתונים המירביים לחיסכון בדלק במטוס זה, כדי לבצע את המשימה במלואה.
לדברי התחקיר, מוניר רדפא הגיע למסקנה שכמות הדלק המקסימלית של המטוס תספיק בכדי לטוס סך הכל 900 ק"מ דרך המרחב האווירי של ירדן, והחליט לבצע את המהלך למחרת היום. הוא היה בטוח לחלוטין כי אף מכ"ם עיראקי לא חשוד בו, ואם מישהו יחשוד בו - כתרחיש הגרוע ביותר - לא יצליחו המטוסים העיראקיים להדביק אותו לאחר שיעזוב את המרחב האווירי של עיראק.
גם לאחר כניסתו למרחב האווירי הירדני, בו תכנן לשהות כחצי שעה, הוא הסתמך על כך שהמכ"מים הירדנים אינם טובים יותר ממקביליהם העיראקיים, בנוסף לכך שלחיל האוויר הירדני יש רק טייסת אחת של 12 מטוסי הוקר האנטר, שמהירותם המירבית אינה עולה על מחצית מהירות הקול, ואינה משתווה למהירות של המיג 21, ולכן הם לא יכול להפריע לו במהלך הטיסה.
למחרת בבוקר המריא מוניר עם מטוסו מבסיס אל-ראשיד לכיוון מערב באותם נתוני גובה ומהירות, ולאחר שעה אחת נחת בשלום באחד מבסיסי האוויר הישראליים, שם התקבל על ידי נציגי ה-CIA והמוסד בקבלת פנים של גיבורים.
מלחמות קרדיט
בסיכום התחקיר מדגישים מבצעיו, כי למרות שרבים הגדירו את עריקת הטייס מוניר רדפא עם מטוס המיג 21 לישראל כמעשה בגידה קשה, וזו אכן זכותם, הרי שהוא חש פגוע מארועים שונים שעבר (כנראה במהלך שירותו), עד שקיבל את החלטתו הסופית.
לטענתם, למרות היותו שייך לעדה הנוצרית, הוא לא נרדף באופן מוחלט, ואם היה כך, הוא לא היה מתקבל למכללת חיל האוויר באמצע שנות החמישים, לא היה הופך לטייס חיל האוויר העיראקי, ולא היה הופך להיות לטייס מטוס הסילון העל -קולי החדיש ביותר בחיל –האוויר העיראקי.
הוא שירת בטייסת קרב באחד מבסיסי האוויר הרגישים ביותר, קודם לדרגת סרן ומונה למפקד גף בטייסת זו, שהיתה האחראית העיקרית להגנת הבירה בגדאד. לבסוף גם נבחר להיות אחד משלושת הטייסים שנשלחו לקורס בארצות הברית.
לדעתם, מי שעמד מאחורי עריקתו היה המודיעין האמריקאי, שקיבל את המטוס אותו רצה להשיג עוד קודם לכן, והצליח בכך באמצעות המוסד. לאחר שהמטוס הועבר לארצות הברית, הוא נחקר שם על ידי האמריקאים מכל ההיבטים הטכנולוגיים שלו, וגם ישראל למדה את ביצועיו, יתרונותיו וחסרונותיו בלחימה בקרבות אוויר.
לדבריהם, כל מה שפורסם בנושא הוא פנטזיה, שנועדה לכסות על התפקיד האמריקאי והתעמולה השקרית, ולהעלאת תדמית המוסד הישראלי. יצויין כי חוקר בריטי המתמחה בחילות האוויר של האזור, מייחס במאמר שפרסם את כל הפעילות במבצע זה למוסד ולא ל-CIA.
ב-16 באוגוסט 1966, השבוע לפני 55 שנים, נחת בישראל, בבסיס חצור, טייס עיראקי בשם מוניר רדפא, כשהוא מטיס מטוס מיג 21 של חיל האוויר העיראקי. על פי תחקיר עירקי, הCIA התחיל במבצע להשיג מטוס כזה מעירק בטרם המוסד הישראלי נכנס לתמונה. מיוחד
מוניר רדפא. מאת לא ידוע - אוסף יעקב נמרודי; https://www.inn.co.il/news/328335, שימוש חופשי, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1983128
להלן סיפור המעשה מהצד העיראקי, כפי שהתפרסם במקורות עיראקים, כולל בתקופה האחרונה, המבוסס על תחקיר שערכו שני טייסים עיראקים בכירים על הארוע בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. במסגרתו תחקרו טייסים רבים ששרתו אז בחיל האוויר העיראקי, ששרתו יחד עם הטייס שערק, הכירו אותו והיו חבריו, ואף תחקרו גורמים רשמיים שונים הנוגעים בדבר.
תכנית הסיוע האמריקאי לעיראק
לפי ממצאי התחקיר, החל הסיפור בשנת 1957, כאשר בעיראק נחתה טייסת מטוסי סילון אמריקאים חדישים בת 12 מטוסים מדגם סופר סייבר 86-F, במסגרת תכנית הסיוע האמריקאית של "ברית בגדאד", שעיראק היתה חברה בה. הברית הוקמה על ידי ארצות הברית במהלך המלחמה הקרה שהמערב ניהל נגד ברית המועצות. תכנית הסיוע כללה מודרניזציה של האמל"ח הכבד של הצבא העיראקי, בהתאם להסכמים שנחתמו במסגרת הברית. הטייסת נערכה בבסיס חבאניה, שממערב לבגדאד.
בעקבות הפיכת קאסם ב-14 ביולי 1958, שהביאה לסיום המלוכה במדינה, ולפניית עיראק לברית המועצות באשר לחימוש צבאה, עזבו הטייסים האמריקאים, שהדריכו את הטייסים העיראקים להטיס מטוסים אלה, את עיראק, כשהם משאירים את המטוסים החדשים בבסיס בו נמצאו. בעקבות כך הופסקה תכנית הסיוע האמריקאי לעיראק, עד להפלת משטרו של קאסם בהפיכה שהתרחשה ב-8 בפברואר 1963, בהנהגתו של עבד אל-סלאם עארף.
בניגוד לקאסם, עארף התנתק מהגוש המזרחי, ופנה לחדש את הקשרים עם ארצות הברית (ובריטניה), והחל מו"מ בין שתי המדינות להחזרת המטוסים האמריקאים שנשארו בעיראק. בתמורה לכך, ביקשו העיראקים לשלוח כמה מטייסיהם לארצות הברית (לבסיס חיל האוויר בטקסס) כדי להשתתף בקורסי טיס מתקדמים.
לאחר שבוושינגטון אישרו בקשה זו, שלח חיל האוויר העיראקי את טובי טייסיו כדי שיהיו לאחר שובם מדריכי טיסה מתקדמת בחיל. לקורס הראשון נשלחו שני טייסי מיג 17. לשני – שני טייסי הנטר, ואילו לקורס השלישי והאחרון נשלחו 3 טייסי מיג 21, כשאחד מהם היה הטייס מוניר רדפא (במקורות העיראקים נקרא מוניר רופא).
חיסולים מסתוריים
כל זה התרחש במחצית הראשונה של שנות ה-60, כאשר סוכנות המודיעין המרכזית האמריקאית, ה-CIA, חיפשה דרך להשיג מטוס קרב מדגם מיג 21 או לפחות מידע על המטוס, וזאת תמורת כל מחיר. זאת מאחר והמטוס היה בעל טכנולוגיות מתקדמות לאותה עת, שהקנו לו יתרונות חשובים על המטוסים האמריקאים. בעיקר באשר למהירות העל-קולית שלו, שנחשבה פריצת דרך חשובה של התעשיות האוויריות של ברית המועצות.
בשל כך, היווה מטוס זה איום משמעותי על חיל האוויר האמריקאי וחילות האוויר של נאט"ו, למקרה עימות אפשרי בין שני הצדדים. מסיבה זו תכנן ה-CIA להשיג מטוס כזה, כדי ללמוד את סודותיו. לפי המקורות העיראקים, המוסד הישראלי לא היה אז מעורב כלל בתכנית האמריקאית בנושא זה.
בשלב הזה החל מבצע פיתוי של שלושת טייסי המיג 21 העיראקים להבריח מטוס כזה אל מחוץ לגבולות עיראק, ולהנחיתו באחת המדינות הגובלות בה, שהיא בעלת ברית לארצות הברית, כדוגמת איראן, תורכיה, או ערב הסעודית, כאשר ישראל היתה העדיפה והבטוחה מכולן.
לפי התחקיר העיראקי, פנו האמריקאים לכל אחד משלושת הטייסים בנפרד, כדי לברר מי מהם מוכן לבצע את המשימה. אחד מהם סרב לפנייתם אליו באופן מוחלט, שכן ראה בכך בגידה במולדת ובעקרונותיו וערכיו.
לדעת מבצעי התחקיר, זו כנראה הסיבה לתאונת הדרכים שאורגנה לו, בה קיפח את חייו בארצות הברית (על פי גרסה אחרת נורה ונהרג על ידי אלמוני בעת ששהה עם חבריו במועדון ריקודים בטקסס).
שני הטייסים האחרים, ובהם מוניר רדפא, חשו בסכנה המתקרבת, הם החליטו להעמיד פנים שהם מסכימים לבצע את המשימה, וזאת כדי שיוכלו לחזור לעיראק בשלום, ולהיות בטוחים מפני ה-CIA, ובכך תסתיים הפרשה. ואכן הם סיימו את הקורס וחזרו לבגדאד בשלום.
הפילגש שעוקצת
אך בזאת לא הסתיים העניין, לפחות לא מבחינת האמריקאים וה-CIA. סוכני הארגון בבגדאד יצרו קשר עם הטייס השני (לא עם רדפא), כדי שיממש את הבטחתו להם. תשובתו להם היתה סרוב מוחלט לבצע את מה שהתחייב בו, כביכול, בהיותו בארצות הברית, בטענה שאין הוא מתכוון לבגוד בארצו, ולהפר את שבועתו לה, וכי לעולם לא ידרוך עוד על אדמת ארצות הברית.
כאן חלה התפתחות בדרמה, כאשר לאחר מספר ימים נחתה בבגדאד פילגשו האמריקאית היפה, שהתידדה עימו במהלך הקורס, בתואנה של געגועים אליו, ואי יכולתה להפרד ממנו. הטייס שיכן אותה באחד מבתי המלון (אמבסדור) בבגדאד, שעל גדת החידקל, ושהה בחברתה במשך כעשרה ימים.
מהתחקיר עולה שהגברת נשלחה אליו על ידי ה-CIA עוד בעת שהותו בארצות הברית, וכבר אז ניסתה לשכנעו לערוק מהצבא העיראקי, ולחיות עימה בארצות הברית. הוא כמובן סרב להצעותיה, גם בשל נאמנותו לארצו וגם בשל היותו בעל משפחה שחיכתה לשובו לעיראק.
הוא הופתע מהופעתה הלא צפויה בבגדאד בקיץ 1965, שנועדה לשכנעו לקיים את הבטחתו ל-CIA, ולראות את עתידו בארצות הברית, על מנת שיוכלו שניהם לחיות טוב ביחד עד סוף חייהם. הוא כמובן לא שינה את עמדתו בעניין וניסה לשכנעה להניח לו ולעזוב את עיראק, אחרת יצטרך לדווח עליה לשלטונות.
כאשר הבינה הגברת את סירובו המוחלט לעשות כן, היא דיווחה לשולחיה, והונחתה על ידם להרוג אותו בחדרם שבמלון הזה, ולצאת מבגדאד תוך שעות ספורות לאחר מכן, חזרה לביתה. ואכן כך עשתה, על פי אחד המקורות, בסיוע סוכנים מקומיים של הארגון ובהם גם יהודים. גופתו התגלתה במלון לאחר מכן בעקבות הסרחון שעלה ממנה.
תכנון העריקה לישראל
בשלב הזה מגיעים מבצעי התחקיר אל מוניר רדפא, שהבין את מה שקרה לחבריו שהיו עימו בקורס בארצות הברית, ולכן לא העז לסרב לפנייה אליו לקיים את הבטחתו, ותכנן לבצע את המשימה בניגוד לרצונו. באותה עת הוא שירת בטייסת מס' 17 שהיתה ערוכה בבסיס חיל האוויר אל-רשיד שממזרח לבגדאד, ושהיתה אז, על פי התחקיר, הטייסת היחידה בחיל האוויר העיראקי שהיתה מצויידת במטוסי מיג 21 מדגם 13-F.
לפי התחקיר, מוניר לא השתהה בקבלת החלטתו זו, לערוק עם מטוסו לישראל, והכין את תכניתו לקראת ביצועה. מעשה ראשון היה להוציא את משפחתו מעיראק, שיצאה לכאורה לטיול שגרתי באיטליה, באמצעות אחד ממשרדי התיירות שעבדו עם חברת התעופה העיראקית, דבר שלא משך כל תשומת לב.
יום לפני מועד העריקה, תכנן מוניר לבצע טיסה ארוכת טווח של כמה מאות ק"מ, תוך ניצול יכולות הביצוע של מטוס המיג 21, וזאת מבלי שיישא עימו מטענים נוספים, כמיכל דלק חיצוני, או חימוש ותחמושת. הטיסה היתה אמורה להיות בנתיב ישר וללא תמרונים, ובגובה רב של 11,000 מ', מבסיס אל-רשיד לבסיס 3-H שבמערב עיראק וחזרה. גובה זה ומהירות הטיסה שתכנן – 780 ק"מ בשעה, הם הנתונים המירביים לחיסכון בדלק במטוס זה, כדי לבצע את המשימה במלואה.
לדברי התחקיר, מוניר רדפא הגיע למסקנה שכמות הדלק המקסימלית של המטוס תספיק בכדי לטוס סך הכל 900 ק"מ דרך המרחב האווירי של ירדן, והחליט לבצע את המהלך למחרת היום. הוא היה בטוח לחלוטין כי אף מכ"ם עיראקי לא חשוד בו, ואם מישהו יחשוד בו - כתרחיש הגרוע ביותר - לא יצליחו המטוסים העיראקיים להדביק אותו לאחר שיעזוב את המרחב האווירי של עיראק.
גם לאחר כניסתו למרחב האווירי הירדני, בו תכנן לשהות כחצי שעה, הוא הסתמך על כך שהמכ"מים הירדנים אינם טובים יותר ממקביליהם העיראקיים, בנוסף לכך שלחיל האוויר הירדני יש רק טייסת אחת של 12 מטוסי הוקר האנטר, שמהירותם המירבית אינה עולה על מחצית מהירות הקול, ואינה משתווה למהירות של המיג 21, ולכן הם לא יכול להפריע לו במהלך הטיסה.
למחרת בבוקר המריא מוניר עם מטוסו מבסיס אל-ראשיד לכיוון מערב באותם נתוני גובה ומהירות, ולאחר שעה אחת נחת בשלום באחד מבסיסי האוויר הישראליים, שם התקבל על ידי נציגי ה-CIA והמוסד בקבלת פנים של גיבורים.
מלחמות קרדיט
בסיכום התחקיר מדגישים מבצעיו, כי למרות שרבים הגדירו את עריקת הטייס מוניר רדפא עם מטוס המיג 21 לישראל כמעשה בגידה קשה, וזו אכן זכותם, הרי שהוא חש פגוע מארועים שונים שעבר (כנראה במהלך שירותו), עד שקיבל את החלטתו הסופית.
לטענתם, למרות היותו שייך לעדה הנוצרית, הוא לא נרדף באופן מוחלט, ואם היה כך, הוא לא היה מתקבל למכללת חיל האוויר באמצע שנות החמישים, לא היה הופך לטייס חיל האוויר העיראקי, ולא היה הופך להיות לטייס מטוס הסילון העל -קולי החדיש ביותר בחיל –האוויר העיראקי.
הוא שירת בטייסת קרב באחד מבסיסי האוויר הרגישים ביותר, קודם לדרגת סרן ומונה למפקד גף בטייסת זו, שהיתה האחראית העיקרית להגנת הבירה בגדאד. לבסוף גם נבחר להיות אחד משלושת הטייסים שנשלחו לקורס בארצות הברית.
לדעתם, מי שעמד מאחורי עריקתו היה המודיעין האמריקאי, שקיבל את המטוס אותו רצה להשיג עוד קודם לכן, והצליח בכך באמצעות המוסד. לאחר שהמטוס הועבר לארצות הברית, הוא נחקר שם על ידי האמריקאים מכל ההיבטים הטכנולוגיים שלו, וגם ישראל למדה את ביצועיו, יתרונותיו וחסרונותיו בלחימה בקרבות אוויר.
לדבריהם, כל מה שפורסם בנושא הוא פנטזיה, שנועדה לכסות על התפקיד האמריקאי והתעמולה השקרית, ולהעלאת תדמית המוסד הישראלי. יצויין כי חוקר בריטי המתמחה בחילות האוויר של האזור, מייחס במאמר שפרסם את כל הפעילות במבצע זה למוסד ולא ל-CIA.
