פרשנות | האתגר הדמוקרטי של ראש הממשלה נפתלי בנט

בזמן בו הקריאות לעצירת הסיוע הצבאי לישראל והתהיות בנוגע לזכות קיומה הולכות וגוברות בארה״ב, חובה על הממשלה החדשה לעצור את הסחף ולהחזיר את הדיון לפסים ענייניים

עבאס, בנט ולפיד חותמים על ההסכמים הקואליציוניים, בתמונה שכבר הגיעה למעמד כמעט איקוני. גיוון הוא שם המשחק. צילום Raam via REUTERS

סביר להניח שאחת משיחות הטלפון הראשונות שיקבל ראש הממשלה הבא של ישראל, נפתלי בנט, עם השבעתו הצפויה לתפקיד בתחילת השבוע הבא, תהיה מנשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן. ״אני מצפה לעבוד איתך, אדוני ראש הממשלה״, יגיד לו ביידן – ולאחר אינספור מרורים אותם האכילו בנימין נתניהו במהלך השנים, הוא באמת יתכוון לדבריו.

מערכת היחסים של ישראל עם ארה״ב זקוקה לשיקום. 12 שנים בהן התייצב הממשל הישראלי באופן מובהק בצד הרפובליקני של המפה הפוליטית האמריקנית, יחד עם קיפאון מוחלט בנושא פתרון שתי המדינות ומדיניות שנויה במחלוקת (אם להתבטא בעדינות) בכל הנוגע לפלסטינים, עשו את שלהן. המשימה הראשונה של בנט מול האמריקנים היא להרגיע את הרוחות, שעודן סוערות בעקבות מבצע ״שומר החומות״, ולחתור ליחסים טובים עם שתי המפלגות, על כל אגפיהן השונים והמגוונים. אבל זה לא הולך להיות פשוט.

בין עזה לפרגוסון

האתגר הברור ביותר הוא מול  המפלגה הדמוקרטית, ובמיוחד מול האגף הפרוגרסיבי שלה. וכי מה למנהיג ימני (״הרבה יותר ימני מאשר נתניהו״, מציינים ללא הרף כל אמצעי התקשורת האמריקנים), בן לאליטה הפריבילגית השלטת, המאמין בקדושת ארץ ישראל השלמה ודוחה מכל וכל הקמת מדינה פלסטינית, עם אלו שחרטו את דגלם את המוטו Palestinian Lives Matter ומתחו קו ישר בין מה שקורה בעזה, רמאללה ומזרח ירושלים לבין מה שקורה בפרגוסון, מיניאפוליס ואליזבת׳?

נכון שמדובר במיעוט בקונגרס, אבל זהו מיעוט קולני, חשוב, המעצב את דעת הקהל הצעירה. ברני סנדרס, זקן השבט הפרוגרסיבי, נישא על כפי הצעירים של אמריקה כמעט כל הדרך למועמדות לנשיאות. חברת הקונגרס מניו יורק אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, אחת המתנגדות הקולניות ביותר למדיניות הישראלית, שהייתה תלמידת בית ספר יסודי כשנתניהו נכנס לראשונה לבלפור, היא לא פחות מרוקסטאר. יש לה 12.7 מיליון עוקבים בטוויטר, וכשהיא משתמשת בביטויים כמו ״מדינת אפרטהייד״ ו״טיהור אתני״ – זה מהדהד בציבור, שלו השפעה ישירה על המדיניות בבית הלבן ובקפיטול. העובדה שטראמפ נהג לשים אותה ללעג ולקלס רק העצימה את כוחה בקרב מתנגדיו, וכעת כשהוא כבר לא שם, היא קוצרת את פירות האהדה. 

כמו לכל רוקסטאר שמכבדת את עצמה, לאוקסיו-קורטז יש את ה״יחידה״ שלה (the squad), הכוללת עוד חמש חברות קונגרס החולקות את עמדותיה, כולן צעירות, רהוטות, ושייכות לקבוצות מיעוט בחברה האמריקנית. היחידה כוללת את שתי הנשים המוסלמיות הראשונות בקונגרס: ראשידה טלייב, שנוהגת לספר בדמעות על סבתה שחיה בגדה המערבית, ואילהאן עומאר, שנמלטה מסומליה כנערה, והשבוע ספגה קיתונות של ביקורת (ולא בפעם הראשונה) על ציוץ בעל ניחוח אנטישמי. שתי המחוקקות אף ביקשו לבקר בירושלים ובגדה המערבית לפני כשנתיים, אך כניסתן נאסרה בשל פעילותן לקידום חרמות על ישראל, בצעד שרק תרם להחרפת הרטוריקה שלהן.   

הנשים הללו מהוות מודל לחיקוי לעשרות מיליוני צעירים אמריקניים, שבמקרה הטוב שואלים את עצמם למה כדאי לתמוך בישראל, ובמקרה הפחות טוב שוללים את זכותה להתקיים. וזה לא הכול: גם בקרב הדמוקרטים המתונים יותר, התומכים בישראל באופן מסורתי (אם כי לא עיוור כמו חלק מעמיתיהם מהצד השני של המפה), ניתן לזהות שינוי.

התמיכה המסורתית בישראל בדעיכה

במהלך מבצע ״שומר החומות״ התבטא בתקיפות בוב מננדז, יו״ר הועדה ליחסי חוץ בסנאט ואחד התומכים המובהקים ביותר של ישראל בקרב המפלגה הליברלית, נגד הרג האזרחים בעזה והריסת בניין התקשורת על ידי צה״ל, וקרא לנטילת אחריות מצד ישראל. חבר הקונגרס היהודי הוותיק ג׳רי נדלר החתים עוד 11 מעמיתיו היהודים (מתוך 33 חברי קונגרס יהודים סה״כ) על מכתב לנשיא שהביע דאגה עמוקה מהאלימות בשני הצדדים בעיצומה של הלחימה, וקרא להפסקת אש מיידית. דמוקרטים חשובים נוספים כמו אליזבת׳ וורן מביעים אף הם דאגה גוברת והולכת בנוגע למדיניות הישראלית וקוראים לבחינה מחודשת של הסיוע הצבאי, והיד עוד נטויה.

הנתונים מדברים בעד עצמם: סקר גאלופ השנתי הבוחן את הדעה בקרב הציבור האמריקני על ישראל, מצא כי רק 58% מצדדים יותר בישראל מאשר בפלסטינים, לעומת 60% בשנה שעברה, ו-64% בשנת 2018. בנוגע לשאלה על מי ארה״ב צריכה להפעיל יותר לחץ, 44% מהעונים השנה סבורים שעל הפלסטינים ו-34% סבורים שעל ישראל, לעומת 50% ו-27% בשנת 2018, בהתאמה. כמו כן, גוברת האהדה לפתרון שתי המדינות: מ-47% ב-2018, ל-52% השנה. סקרים של חברות אחרות מעלים ממצאים דומים. אלו נתונים חד משמעיים, המבהירים לאן נעה המטוטלת.

שם המשחק: גיוון והושטת יד

ובכן, נחת יתרה לא הולכת להיות פה. הסיכוי לקידום ההפרדות מהפלסטינים ועשיית צעדים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשנתיים הקרובות לפחות שואף לאפס, ומבצע צבאי נוסף, אם יהיה, ידרדר את מערכת היחסים עוד יותר וגם עלול לגרום למהפך בהתייצבות המסורתית של ארה״ב לצד ישראל במועצת הביטחון של האו״ם ובגופים בינ״ל נוספים. מצד שני, גם איומי הסיפוח ירדו מהפרק בשלב זה, וכן היכולת לבצע איזשהו שינוי משמעותי בכל הנוגע להרחבת ההתנחלויות הקיימות.  

בנוסף, בנט הוא לא נתניהו: מי שהושיט יד למרץ ולרע״ם, יכול גם לנהל שיחה עניינית עם המתנגדים האידיאולוגיים העזים ביותר מעבר לאוקיאנוס. זה כנראה לא ייגמר בחיבוק, אבל גם כבוד הדדי זה משהו. כבן לעולים מסן פרנסיסקו שהעביר את שנות ילדותו בקנדה ובארה״ב, ובהמשך הצליח מאוד בעסקיו למול השוק האמריקני, בנט יודע איך להתנהג: במתינות ובנימוס, בלי להתערב בעניינים פנימיים או להעז להציב את עצמו בצד כלשהו, ובלי לכפות את נוכחותו. לא נמצא אותו נושא נאום חוצב להבות בגנות הגרעין האיראני מעל בימת הקונגרס.  

קלף שעשוי לסייע רבות בידי ראש הממשלה הוא ההרכב הקואליציוני המגוון - ובמיוחד העובדה שבפעם הראשונה תשב לשולחן הממשלה מפלגה ערבית (נושא נוסף אותו מבליטה התקשורת האמריקנית, תוך שימוש נרחב בתמונה המופיעה מעלה, שכבר הפכה כמעט לאיקונית). העובדה שרע״ם היא מפלגה דתית-שמרנית אינה רלוונטית מול הציבור הליברלי והדמוקרטי, לפחות לא בשלב זה, וספק כמה מהם אכן מתעמקים באידיאולוגיה של המפלגה. ובכל מקרה, זה לא משנה. למול הנציגות המכובדת של המגזר הערבי בממשלה החדשה, הכוללת תפקידי סגן שר במשרד רה״מ, סגן יו״ר הכנסת, ויו״ר ועדת הפנים והועדה לענייני החברה הערבית שהוקמה לא מכבר – יהיה קשה יותר לנופף במילים כמו ״אפרטהייד״.

ועוד נכס: שר החוץ המיועד (וראש הממשלה החליפי) יאיר לפיד, המודע היטב למשבר שנוצר מול הדמוקרטים ונוהג להתבטא רבות בנושא, במיוחד בחודשים האחרונים (״נתניהו הפך את ישראל לסניף של הרפובליקנים״). כבר ב-8 בנובמבר האחרון, עם הכרעת המירוץ לנשיאות האמריקנית לטובת ביידן, החליף לפיד את תמונת הרקע בעמוד הפייסבוק שלו לתמונה משעשעת עם ביידן בוושינגטון, מתקופת כהונתם כשר האוצר וסגן הנשיא, בהתאמה. התמונה הזו עודנה שם, שולחת מסר סימבולי - אך משמעותי. לפיד כבר השכיל לפתח מערכת יחסים עם מקבילו (העתידי) אנתוני בלינקן, וסביר שיידע היטה כיצד להעביר מסרים ישראלים הנוגדים את המדיניות האמריקנית בתקיפות אך בנועם, כפי שנהוג מעבר לים. 

חזרה לביקורת עניינית על מדיניות, לא לתהיות על עצם קיום המדינה

חיזוק הקשר מול יהודי ארה״ב, הדמוקרטים ברובם, אף הוא בעל חשיבות אדירה במישור הפוליטי. הזיקה של יהודים רבים לישראל נחלשה או אבדה בשנים האחרונות משתי סיבות עיקריות: דבקות הממשלה הישראלית ברפובליקנים (ובטראמפ במיוחד), וההוקעה של כל מי שאינו אורתודוקסי (כלומר, הרוב המוחלט של הקהילה בארה״ב) כמי שאינו באמת יהודי. זה משפיע על חיי הקהילה בארה״ב, זה משפיע על האנטישמיות המשתוללת ברחובות, וזה משפיע על וושינגטון, שכבר מזמן לא רואה את ״הקול היהודי״ כזה המכריע במערכות הבחירות.

לשר התפוצות המיועד והמנוסה, נחמן שי, צפויה עבודה רבה בתחום בקירוב הלבבות וזקיפת הגו הקולקטיבי המחודשת של היהודים האמריקנים, והוא גם יכול לצפות לסיוע רב מצד הנשיא הנכנס, יצחק הרצוג. האגף העתידי להתחדשות יהודית (הכוונה לזרמים הלא אורתודוקסיים) במשרד התפוצות מהווה, עוד טרם הקמתו, סימן משמעותי להושטת יד. United Together הייתה סיסמת הבחירות של ביידן-האריס. יש לנו מה ללמוד מהם.

ובעיקר: התקווה היא שממשלה שמראה שהיא עסוקה בעבודה עניינית ובקידום רווחת אזרחיה, ממשלה שמכבדת את כולם (והכוונה לכולם. גם אלה שגרים בכפר קאסם או בעוספייה, גם אלה שהמשפחה שלהם מורכבת משני אבות או שתי אמהות, וגם אלה – רחמנא ליצלן – שנהנים משרימפס על הגריל בארוחת שישי) - תזכה לכבוד בחזרה. השיח על מדינה פלסטינית לא ייעלם, וזאת בזכות מפלגות השמאל, שתפקידן יהיה גם להדגיש את החשיבות בריפוי הפנימי כשלב הראשון. הביקורת על ישראל תימשך, ללא ספק – אבל יש לפעול להחזרת את השיח לביקורת לגיטימית ועניינית, לשאלות של לוחות זמנים, ולא לתהיות בנוגע לזכות לקיומנו במרחב הזה.

כרגע, הסיוע של ארה״ב לישראל אינו מוטל בספק, ודוקטרינת היתרון הצבאי האיכותי (Qualitative Military Edge) שלה מעוגנת בחוק האמריקני לשנים קדימה. אבל כפי שהשנתיים האחרונות וארבע מערכות בחירות מתישות לימדו אותנו, חוקים נועדו כדי שישנו אותם. לאחר שהופעל עליו מכבש לחצים, ויתר הפעם יו״ר ועדת החוץ בקונגרס על כוונתו לבקש מביידן להקפיא את עסקת מכירת הנשק האחרונה לישראל. בפעם הבאה, עלול להישלח מכתב - ממנו או מגורמים אחרים. בעתיד הרחוק יותר, עלול להיות שינוי מדיניות. חובה על ראש הממשלה בנט – ועל ראש הממשלה לפיד אחריו – לעשות ככל שביכולתו ולפעול בכל הכוח על מנת למנוע זאת.

אולי יעניין אותך גם

אילוסטרציה. צילום: משטרת ישראל

פרשת הפדופיליה ברשת נגד בנו ריינהורן הסתיימה ב14 שנות מאסר בפועל

ריינהורן הודה בכתב-אישום מתוקן שכלל 30 אישומים, מתוכם 8 אישומים של אינוס וירטואלי או מעשה סדום וירטואלי בנסיבות אינוס, והשאר – עבירות של מעשים מגונים מקוונים, יצירת פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, החזקת חומרי תועבה, וכן גניבת זהות