תיעוד הלחימה של חטיבת גולני בעמק הירדן בפרוץ מלחמת העצמאות
עמק במערכה - המערכה לבלימת הפלישה הערבית בעמק הירדן, מאי 1948, מאת אסף אגין, הוצאת טפר, 2021
אפרים לפיד
| 23/02/2021
באדיבות הוצאת טפר
עמק הירדן היה אזור עשיר בעשייה ביטחונית, המשך להגנה העצמית של יהודי הגולה. טרומפלדור, שהיה בעמק הירדן בתקופת העלייה השנייה, הוביל את הערך של הגנה עצמית. כאן פעלו גם ראשוני "השומר". בדואים שפעלו באזור יחד עם הבריטים, בתקווה לייסד מדינה ערבית גדולה במזרח התיכון, תקפו בסיום מלחמת העולם הראשונה את דגניה, שהיתה בסיס לטייסים גרמנים. חברי דגניה והטייסים הגרמנים נמלטו מהמקום, ודגניה עברה פוגרום חומרי, ביזה והשפלה.
בחצר כנרת הוקם ב-1920 הארגון הארצי של ה"הגנה". לעמק הירדן עברו המפונים מהגליל עד ששבו לתל חי ולכפר גלעדי. באותם ימים עצמם הסתערו בדואים על ההתיישבות היהודית בעמק. דגניה ב' ניסתה בנסיגתה לשרוף את הנקודה, נכשלה - והמקום פונה ונבזז. אילולא המשטרה והצבא הבריטי, שהתערבו בנעשה גם באמצעות התקפות מן האוויר, היו הגיבורים מתים. עמק הירדן לא היה אפוא רק עמק השלום. למרות זאת ידע האזור תקופות יפות של שיתוף פעולה - הבדואים, הבהאים, המתיישבים ממוצא אלג'ירי, הפלאחים והיהודים.
הספר לפנינו מתבסס על עבודת מחקר על הפלישה לעמק הירדן במאי 1948 והמערכה שניהלו לוחמי חטיבת גולני ואנשי המשקים באזור לבלימתה. המחבר היה אמנם חייל בגולני במלחמת העצמאות, אך ממחקרו מסתבר ההבדל בין זווית הראייה של חייל בקרב, בתוספת מיתוסים שפרחו לבין מחקר מבוסס על מסמכים ותיעוד. אנו מכירים ספרים אחרים על מורשת קרב המסתמכים לעתים רק על זיכרונות אישיים על כל מגבלותיהם.
עמידתם של המתיישבים היהודים מול השכנים הערבים חייבה לאחוז ברובה כדי להבטיח את "שלום המחרשה". ומה שהחל בהגנה עצמית בראשית ההתיישבות התפתח באמצעות ארגון ה"הגנה" לכוח מגן מאורגן (יחסית) - והפך ב-1948 לצה"ל. חטיבת גולני שלטה במאי 1948 במרבית השטח שנועד בצפון למדינה היהודית.
חרף הנחיתות בכוח אדם ובנשק הצליחה החטיבה, כשהיא מתוגברת במתיישבים, לבלום פלישה של שתי חטיבות אויב, מחוזקות בארטילריה ובמטוסים. מוּנעים מכוח התפיסה של "על עבודת השדה אין מוותרים" הם נזעקו להגן על כל מה שבנו גם אם לא היו אנשי צבא מנוסים.
ב‐15 במאי, מיד לאחר הקמת המדינה, פלשו אל עמק הירדן אלפי חיילים סוריים ועיראקיים, עם עשרות טנקים ומשוריינים. הם גובו בארטילריה ובמטוסים, והיו חוד החנית בקואליציה של צבאות סדירים. משימתם היתה להבקיע את עמק הירדן, לפרוץ מערבה ולבתר את מדינת ישראל.
מולם ניצבו אנשי ההתיישבות העובדת בעמק הירדן, ועימם ילדים ו"בלתי לוחמים", וכמה מאות חיילי חטיבת גולני שהיתה בהקמה. חמושים בעיקר בנשק קל, שנרכש לאורך שנים כדי להגן על היישובים, ובמספר קטן של תותחים ומרגמות הצליחו לבלום ולהדוף את הפלישה ‐ בעין גב, בשערי הדגניות ובגשר. המחיר בנפש היה כבד, אולם הניסיון לקרוע את המדינה סוכל.
הספר כולל סקירה כרונולוגית מקיפה מתקופת המנדט עד הקמת המדינה ובהמשך תיאור הפלישה והקרבות בימים 20-16 במאי1948 וההכרעה. פרק נוסף מוקדש לעימות עם הצבא הסורי בשער הגולן ובעין גב. רשימת המקורות, מפתחות האישים והמקומות בסוף הספר מבטיחים כי יוכל להיות לעזר רב למתעניינים, לחוקרים, לתלמידים ולחיילים העומדים לעתים קרובות באתגר של הצגת ניתוח מורשת קרב.
עמק במערכה - המערכה לבלימת הפלישה הערבית בעמק הירדן, מאי 1948, מאת אסף אגין, הוצאת טפר, 2021
באדיבות הוצאת טפר
עמק הירדן היה אזור עשיר בעשייה ביטחונית, המשך להגנה העצמית של יהודי הגולה. טרומפלדור, שהיה בעמק הירדן בתקופת העלייה השנייה, הוביל את הערך של הגנה עצמית. כאן פעלו גם ראשוני "השומר". בדואים שפעלו באזור יחד עם הבריטים, בתקווה לייסד מדינה ערבית גדולה במזרח התיכון, תקפו בסיום מלחמת העולם הראשונה את דגניה, שהיתה בסיס לטייסים גרמנים. חברי דגניה והטייסים הגרמנים נמלטו מהמקום, ודגניה עברה פוגרום חומרי, ביזה והשפלה.
בחצר כנרת הוקם ב-1920 הארגון הארצי של ה"הגנה". לעמק הירדן עברו המפונים מהגליל עד ששבו לתל חי ולכפר גלעדי. באותם ימים עצמם הסתערו בדואים על ההתיישבות היהודית בעמק. דגניה ב' ניסתה בנסיגתה לשרוף את הנקודה, נכשלה - והמקום פונה ונבזז. אילולא המשטרה והצבא הבריטי, שהתערבו בנעשה גם באמצעות התקפות מן האוויר, היו הגיבורים מתים. עמק הירדן לא היה אפוא רק עמק השלום. למרות זאת ידע האזור תקופות יפות של שיתוף פעולה - הבדואים, הבהאים, המתיישבים ממוצא אלג'ירי, הפלאחים והיהודים.
הספר לפנינו מתבסס על עבודת מחקר על הפלישה לעמק הירדן במאי 1948 והמערכה שניהלו לוחמי חטיבת גולני ואנשי המשקים באזור לבלימתה. המחבר היה אמנם חייל בגולני במלחמת העצמאות, אך ממחקרו מסתבר ההבדל בין זווית הראייה של חייל בקרב, בתוספת מיתוסים שפרחו לבין מחקר מבוסס על מסמכים ותיעוד. אנו מכירים ספרים אחרים על מורשת קרב המסתמכים לעתים רק על זיכרונות אישיים על כל מגבלותיהם.
עמידתם של המתיישבים היהודים מול השכנים הערבים חייבה לאחוז ברובה כדי להבטיח את "שלום המחרשה". ומה שהחל בהגנה עצמית בראשית ההתיישבות התפתח באמצעות ארגון ה"הגנה" לכוח מגן מאורגן (יחסית) - והפך ב-1948 לצה"ל. חטיבת גולני שלטה במאי 1948 במרבית השטח שנועד בצפון למדינה היהודית.
חרף הנחיתות בכוח אדם ובנשק הצליחה החטיבה, כשהיא מתוגברת במתיישבים, לבלום פלישה של שתי חטיבות אויב, מחוזקות בארטילריה ובמטוסים. מוּנעים מכוח התפיסה של "על עבודת השדה אין מוותרים" הם נזעקו להגן על כל מה שבנו גם אם לא היו אנשי צבא מנוסים.
ב‐15 במאי, מיד לאחר הקמת המדינה, פלשו אל עמק הירדן אלפי חיילים סוריים ועיראקיים, עם עשרות טנקים ומשוריינים. הם גובו בארטילריה ובמטוסים, והיו חוד החנית בקואליציה של צבאות סדירים. משימתם היתה להבקיע את עמק הירדן, לפרוץ מערבה ולבתר את מדינת ישראל.
מולם ניצבו אנשי ההתיישבות העובדת בעמק הירדן, ועימם ילדים ו"בלתי לוחמים", וכמה מאות חיילי חטיבת גולני שהיתה בהקמה. חמושים בעיקר בנשק קל, שנרכש לאורך שנים כדי להגן על היישובים, ובמספר קטן של תותחים ומרגמות הצליחו לבלום ולהדוף את הפלישה ‐ בעין גב, בשערי הדגניות ובגשר. המחיר בנפש היה כבד, אולם הניסיון לקרוע את המדינה סוכל.
הספר כולל סקירה כרונולוגית מקיפה מתקופת המנדט עד הקמת המדינה ובהמשך תיאור הפלישה והקרבות בימים 20-16 במאי1948 וההכרעה. פרק נוסף מוקדש לעימות עם הצבא הסורי בשער הגולן ובעין גב. רשימת המקורות, מפתחות האישים והמקומות בסוף הספר מבטיחים כי יוכל להיות לעזר רב למתעניינים, לחוקרים, לתלמידים ולחיילים העומדים לעתים קרובות באתגר של הצגת ניתוח מורשת קרב.
