להשתלט על מצרים: הערכה כי האיראנים עמדו מאחורי רצח הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת

אל״מ (מיל׳) פסח מלובני חושף כי האיראנים, באמצעות משמרות המהפיכה, עומדים מאחורי רצח סאדאת. המטרה: השתלטות על מצרים וביטול הסכם השלום עם ישראל. המאמצים נמשכים עד ימים אלו. מיוחד

להשתלט על מצרים: הערכה כי האיראנים עמדו מאחורי רצח הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת

מאת Leffler, Warren K., photographer. Work for hire made for U.S. News and World Report - image זה זמין במחלקת {{{division_name}}} תחת מספר מזהה: ppmsca.09792.תבנית זו אינה מעידה על מצב זכויות היוצרים של היצירה. לתבנית זו יש לצרף תבנית רישיון מתאימה. למידע נוסף ראה כאן., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6372179

מערכת היחסים בין איראן למצרים ידעה תהפוכות ומשברים בעשורים האחרונים. אלה כללו לפחות חמש תקופות שונות זו מזו, שבכל אחת מהן התפתחה מערכת יחסים שונה מקודמתה.  התקופה הראשונה, בה שלטו ג'מאל עבד אל-נאצר במצרים והשאה ריזה פהלאווי באיראן, היו היחסים בין שתי המדינות בשפל, הן בשל הפלת שלטונו של המלך פארוק, שהיה מקורב לשאה במידה מסויימת, במהפכת יולי 1952, אך בעיקר בשל אופייה של מדיניות החוץ בה נקט כל אחד מהצדדים. 

מנאצר עד מורסי

השאה היה פרו מערבי, חבר בברית בגדאד ובעל ברית של המערב וארצות הברית בראשו, וכן של ישראל. לעומתו, נאצר נמצא בגוש המדינות שנתמך על ידי ברית המועצות, והיה יריב של המערב, ארצות הברית וישראל. על רקע זה תמך נאצר בראש הממשלה האיראני, מוצאדק, שפעל נגד השאה (1953), והודח בשל כך, ובשנות ה-60 אף הסכים לסייע לתנועת המהפכה האסלאמית של ח'ומייני, שפעלה נגד משטר השאה.

בתקופה השנייה, סאדאת, שהתמנה לנשיא מצרים במקומו של נאצר, נקט במדיניות חוץ פרו מערבית, סילק מהשלטון את יריביו מבית, תומכי ברית המועצות (במאי 1971) ואת הסובייטים ממצרים (יולי 1972), וחבר לארצות הברית לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973). היה ידידו הקרוב של השאה, שכינה אותו "אחי החביב", והיתה ביניהם הסכמה מלאה באשר למדיניות ארצותיהם במזרח התיכון. 

התקופה השלישית היתה בתקופת הנשיאים סאדאת ומובארכ, מאז חילופי השלטון באיראן בפברואר 1979, ועליית המהפכה האסלאמית לשלטון בראשות ח'ומייני. זו נמשכה עד למהפכת האביב הערבי בינואר 2011, בה סיים מובארכ את שלטונו, ולנשיא נבחר איש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי. 

בתקופה זו גדל הקיטוב בין שתי המדינות, המגמות המדיניות של שתיהן באזור היו מנוגדות זו לזו, והן אף הפכו לאויבות. בשנות ה-90 חלה התחממות מסויימת ביחסים בין שתי המדינות, שבאה לידי ביטוי בעיקר בתחום הכלכלי, אך אלה הורעו שוב בתחילת שנות ה-2000, ונסיונות איראניים לחדש את היחסים עד עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים לא צלחו. 

התקופה הרביעית החלה עם עלייתו של מורסי לשלטון ב-2011, וסימנה עידן חדש לאחר 30 שנות נתק ועוינות בין שתי המדינות. איראן תמכה במשטר החדש, והיחסים בין שתי המדינות חזרו להיות ידידותיים. מורסי ביקר באיראן ונפגש עם הנשיא אחמדי נג'אד, שגם ביקר מאוחר יותר במצרים, והיחסים בין גורמים איראניים שונים, כמו גורמי המודיעין ו"משמרות המהפכה" לאחים המוסלמים במצרים הלכו והתהדקו. 

עידן סיסי 

התקופה הנוכחית, מאז עלה עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון ב-2013, מתאפיינת פעם נוספת בהתרחקות ובהתקררות ביחסים בין שתי המדינות, וזאת בשל ניהול מדיניות חוץ מצרית המנוגדת לזו של איראן, ובשל יחסו של המשטר החדש לבני בריתם של האיראנים במצרים – האחים המוסלמים.

באוגוסט 2020 נמסר על מעצרו של מחמוד עיזת, מנהיג האחים המוסלמים במצרים, שהיה מבוקש על ידי גורמי הביטחון במצרים, במסגרת המאמץ של השלטונות המצריים לסכל את פעילות הארגון "לערער את יסודות הביטחון והיציבות של המדינה", וזאת "על רקע פעולות הטרור והחבלה הרבות, שביצע הארגון במדינה, לאחר מהפכת ה-30 ביוני 2013", שהביאה להדחת הנשיא מורסי. 

במידע שהתפרסם בנושא רק החודש, נחשפו קשרי האחים המוסלמים במצרים עם איראן בעת הנוכחית באמצעות חזבאללה הלבנוני והחמאס, וגם קשרים ישירים שהיו ביניהם עוד לפני ארועי "האביב הערבי" ב-2011 דרך מדינה שלישית, כטורקיה, לבנון או רצועת עזה. 

כן נחשפו הקשרים בין הארגון לקאסם סולימאני, מפקד גיס אל-קודס לשעבר, שעמד לסייע להם להקים ארגון צבאי נוסח "משמרות המהפכה" באיראן, באמצעות החדרת אנשיו, סכומי כסף גדולים ונשק רב למצרים, וזאת כדי לממש את התכנית להפוך את מצרים לרפובליקה אסלאמית נוסח איראן.  

השאה חונה במצרים

מאמר זה מתמקד בתקופה שמתחילת המשטר האסלאמי באיראן ועד רצח הנשיא סאדאת, והמעורבות האיראנית האפשרית בארוע זה ובנסיון לבצע מהפכה אסלאמית במצרים, בדומה למהפכה שהתרחשה באיראן בפברואר 1979. בתקופת הנשיא סאדאת הגיעו היחסים לשפל חסר תקדים, ואף לעימות אישי בין סאדאת לח'ומייני. האיראנים ראו במצרים מדינה עויינת להם, בעיקר על רקע הסכמת סאדאת להעניק מקלט מדיני לשאה המודח, אותו ביקשו ח'ומייני ואנשיו לשפוט באיראן. 

מצרים מצידה ראתה באיראן וברעיונות המהפכה האסלאמית שלה איום על משטרה, היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות נותקו ב-1980, וחודשו רק ב-2011 של עם בחירתו מורסי לנשיא. סאדאת תקף את ח'ומייני ואת המשטר החדש ואמר בין השאר, כי אופן התנהלותו הוא בושה לאסלאם, וכי הדבר מצביע על כך שהוא ואנשיו אינם מוסלמים.

ח'ומייני הגיב לדברים אלה, ולהאשמות סאדאת כלפיו וכלפי המהפכה האיראנית, ואמר כי "סאדאת הוא זה שאינו מוסלמי, למרות שהוא מכריז על עצמו ככזה, שכן הוא פועל יחד עם אויבי האסלאם ונותן להם יד, בהתכוונו להסכם השלום עם ישראל. ״זאת למרות שהוא יודע היטב מה ישראל עושה בדרום לבנון, ועם הפלסטינים. הוא מכיר את פשעי הישראלים, והוא עוד מחשיב את עצמו מוסלמי? הוא ללא כל ספק כופר". 

בראיון למייק ואלאס מרשת  CBS NEWS האמריקאית, שנערך לאחר המהפכה ב-1979, הוא אף אמר כי העם המצרי רוצה לבצע מהפכה נגד סאדאת, ולהביא לסיומו של המשטר הפרו-ישראלי. בתשובה לשאלת המראיין האם הוא מבקש מהמצרים שיבצעו הפיכה נגד סאדאת, כפי שהאיראנים פעלו נגד השאה, השיב המתרגם בשם ח'ומייני – "זה מה שהוא אמר". 

דברים ברוח דומה אמר ח'ומייני גם לעיתונאי המצרי הבכיר, מוחמד חסנין הייכל בראיון שהתקיים ב-1980. הראיון הראשון הסתיים בגירוש ואלאס מאיראן. יצויין כי האיראנים עשו שימוש רב בהאשמת אויביהם בכפירה (תכפיר) ובעידוד עמים לקום נגד שליטיהם באמצעות האשמה כזאת, וגם הגישו סיוע למיליציות ולגורמים שונים המבקשים להפיל את המשטרים הקיימים בארצותיהם, על בסיס האשמתם בכך שהם אינם מיישמים את חוקי השריעה האסלאמית.

כל זאת במסגרת התכנית האיראנית להשתלט על האזור ולהרחיב את השפעתה בו. בנוסף לכך שהשאה המודח, שנוא נפשם של ח'ומייני ואנשיו, מצא מקלט אצל סאדאת, הפריעה להם מאוד מערכת היחסים שלו עם ארצות הברית, שהיא "השטן הגדול", והסכם השלום שחתם הנשיא המצרי עם ישראל, שהיא "השטן הקטן" בעיניהם.  

יחסינו לאן

אמנם בתחילה ניסו המצרים להגיב באופן מתון למהפכה ואף להמשיך ולקיים יחסים רגילים עם המשטר החדש באיראן, ואף הודיעו על הכרתם בו, אלא שהאיראנים הגיבו בניתוק היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, על פי החלטה אישית של ח'ומייני. זאת בין השאר, מאחר והסכם השלום עם ישראל עומד בניגוד ליעדי המהפכה האסלאמית ועקרונות דת האסלאם באשר לשחרור ירושלים והשטחים המוסלמיים הכבושים מידי ישראל. מה שגם הפריע למשטר האיראני היתה התייחסותו השלילית של הממסד הדתי המצרי הרשמי, שפעל על פי תכתיבי השלטון, למהפכה האסלאמית באיראן.  

על רקע זה יזמו האיראנים מסע תעמולה נרחב נגד מצרים, במטרה לנסות ולתפוס את המנהיגות האסלאמית באזור במקומה של האחרונה, ולהובילו על בסיס תפיסות דתיות מהפכניות, כפי שבאו לידי ביטוי בהתעוררות האסלאמית שהחלה אז באזור. מסע זה נועד מתחילת שלטון המהפכה האסלאמית באיראן, לקעקע ולערער את המשטר במצרים, לאמץ עמדה קיצונית כלפיו ולהזדהות עם האופוזיציה. בין אם באמצעות הצהרות עוינות ותקשורת עויינת נגד ממשלת מצרים, ובין אם ביצירת קשרים עם גורמי האופוזיציה במדינה – האחים המוסלמים וארגוני הג'יהאד.  

ח'ומייני אף הקצין את עמדותיו מול מצרים, קרא לעולם המוסלמי לנתק עימה את היחסים, ואף פרסם הצהרה מפורשת, בה הוא קורא לעם המצרי להפיל את השלטון הקיים ולרצוח את הנשיא סאדאת. הוא אף הטיל ספק בחוקיות מוסדות השלטון המצריים, כולל המוסדות הדתיים. עם זאת, הוא הפריד בין האסלאם של הממסד הדתי הרשמי לבין זה של הקבוצות האסלאמיות הפועלות במדינה, שהוא לטעמו האסלאם הנכון. 

לנוכח דברים אלה, יצאה התקשורת המצרית להתקפת נגד, והתייחסה למחדלי המשטר החדש באיראן, להתנהגותו בתוך המדינה נגד גורמים שונים באוכלוסיה, למצב הכלכלי המתדרדר, ולהחלטות המתקבלות על ידו, ואף איפשרה לגורמי האופוזיציה האיראנית למשטר לתקוף אותו באמצעותה. 

התגובה המצרית הבולטת ביותר מול איראן היתה ההחלטה הרשמית של הפרלמנט המצרי להעניק לשאה הגולה, מעמד של תושב במצרים, וזאת על פי עקרונות האסלאם הנכון. זאת בתגובה למאמצים הבינלאומיים של המשטר האיראני להחזיר את השאה לאיראן ולהעמידו לדין. היה בכך צעד מופגן לתמיכת מצרים במשטר המלוכני ולא במשטר החדש, האסלאמי, באיראן, דבר שהכעיס מאוד את ראשיו.

לכך נוספה גם תמיכת מצרים במאמצי ארצות הברית לשחרר את בני הערובה האמריקאים באיראן, ובכלל זה במבצע הקומנדו הכושל, ובהמשך, תמיכתה ההולכת וגוברת בעיראק לאורך מלחמתה באיראן.

לפי הפרסומים בתקשורת המצרית, נבעה השנאה של ח'ומייני לנשיא סאדאת בשל יחסו לשאה, ובעיקר בשל אירוחו במצרים, ולא בשל חתימתו על הסכם השלום עם ישראל. הדבר היה אבן נגף עיקרית באפשרות של פיוס בין שתי המדינות, שכן סאדאת היה היחידי שתמך באויב העיקרי של המשטר החדש באיראן, והוא המשטר הקודם. האיראנים אף האשימו את מצרים בקשירת קשר נגדם, יחד עם ארצות הברית.

הג'יהאד האסלאמי המצרי ויחסיו עם איראן 

המהפכה האסלאמית באיראן היתה מקור השראה לגורמים אסלאמיים רבים בעולם הערבי, מאז שהיא חוללה את המהפך השלטוני באיראן. ניתן למצוא לכך ביטוי נרחב בספרות שהתפרסמה של התנועות האסלאמיות בשנות השמונים ועד סוף שנות ה-90, שביטאה את מידת ההערצה שלהן למהפכה זו. מבין אלה שהושפעו ביותר ממנה בקרב החוגים הסונים בעולם הערבי מאז תחילתה, היו הקבוצות והמפלגות האסלאמיות הקיצוניות ביותר, כתנועת הג'יהאד האסלאמי במצרים ותנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין. 

אחד הבולטים ביותר מבין הגורמים שהושפעו מכך באותה עת היה מייסד תנועת הג'יהאד הפלסטיני, פתחי שקאקי, שכתב ספר בשם "ח'ומייני, הפתרון האסלאמי והאלטרנטיבה", שיצא לאור באותה שנה בה התרחשה המהפכה האיראנית. קשרי תנועה זו עם איראן נמשכים עד היום. יצויין בהקשר זה כי תנועת הג'יהאד ידועה בקו האידיאולוגי יוצא הדופן שלה בעולם הערבי. כאשר מצד אחד היא תנועה סונית, ומצד שני היא מאמצת קו שיעי במישור הפוליטי. 

הקשרים בין הג'יהאד המצרי והאחים המוסלמים לאופוזיציה האסלאמית האיראנית למשטר השאה החלו כבר במחצית שנות ה-40, שנים לפני שח'ומייני תפס את השלטון באיראן, וקיבלו גושפנקא בעת ביקורו במצרים ב-1938 ופגישתו במטה האחים המוסלמים עם מייסד הארגון, חסן אל-בנא. 

המהפכה האיראנית ב-1979 התקבלה בברכה על ידי האחים המוסלמים, שכן היא הגשימה את רעיונותיהם בהקשר זה וחיזקה את תפיסתם, שגם במצרים צריך להקים מדינה אסלאמית. התבטאויותיו של האייתוללה עלי חמינאי, המנהיג העליון של איראן, כלפי האחים חושפות את התמשכות הקשר ההדוק בין שני הצדדים, דבר שקיבל ביטוי במהלך כנס בנושא "התפיסה הדתית והתעוררות האיסלאם", שהאחים המוסלמים הם הארגון הקרוב ביותר לטהראן מבין כל הקבוצות האיסלאמיות. 

משלחת של האחים המוסלמים הגיעה לאיראן, זמן קצר לאחר תפיסת השלטון על ידי ח'ומייני, כדי לברכו על הצלחת המהלך. מנהיגי האחים המוסלמים נפגשו עם ראשי ההנהגה האיראנית החדשה ודנו עימם על פיתוח היחסים ההדדיים ביניהם. 

עד מהרה נוצר חיבור אידיאולוגי בין הצדדים, כאשר רעיונות מייסדי האחים המוסלמים מצאו את מקומם באידיאולוגיה של המשטר האיראני החדש, והיוו בסיס איתן לשיתוף פעולה ביניהם בתחומים שונים. 

בכלל זה תמיכת האחים המוסלמים באיראן במהלך מלחמתה בעיראק, בניגוד גמור לעמדת המשטר המצרי. מאמץ זה של חיזוק הקשרים ושיתוף הפעולה בין שני הצדדים נעשה במעורבות "משמרות המהפכה" והמודיעין האיראני, להם היה קשר קודם עם גורמים שונים בקרב האחים המוסלמים והג'יהאד המצרי. 

מערכת היחסים המורכבת של איראן, עוינות כלפי המשטר המצרי מחד וקשר חיובי עם האחים המוסלמים מאידך, רק תמכו בקו בו נקטו בתעמולתם נגד המשטר, ובקריאתם להפיכת המשטר במצרים ולחיסול העומד בראשו.  

חיסול אשת השאה והנשיא סאדאת 

על פי מקורות מצריים, המסתמכים בין השאר על מקורות איראנים יודעי דבר, נוצר הקשר הראשון בין ארגון הג'יהאד המצרי והמשטר האיראני החדש ביוזמה איראנית. זאת, בפגישה שהתקיימה בתחילת 1980 בין נציגי הארגון לבין שגריר איראן לשעבר בוותיקן, האדי ח'וסרו שאהי, מתלמידיו הקרובים של ח'ומיני.

במפגש שהתקיים באלג'יריה בנושא המחשבה האסלאמית. בפגישה זו הוא הציע להם לבצע התנקשות בחיי פארה דיבה, אשתו של השאה המודח, שחייתה אז עם בעלה ומשפחתה בקהיר, מבצע שלא יצא לפועל בסופו של דבר, בשל התערבות ח'ומייני בעניין, שלא אישר את הביצוע. 

על פי אותם מקורות, שלח הג'יהאד האסלאמי ב-1981 לקום שבאיראן, משלחת של בכירים, שנפגשה עם אייתאללה חוסיין עלי מונטזרי, מבכירי המשטר החדש. המשלחת הציגה בפניו תוכנית לביצוע מהפכה אסלאמית במצרים, שנועדה להפיל את המשטר הקיים. התוכנית כללה את חיסולו של הנשיא סאדאת, ואת יציאתן של קבוצות אסלאמיות חמושות לרחובות בעיר אסיוט, שהיתה אחת ממעוזיהם, ואחר כך בשאר ערי מצרים, כדי להשתלט על המדינה. 

התכנית הרשימה את מונטזרי, והוא שאל את חברי המשלחת מה איראן צריכה לעשות כדי שזו תצליח, ונענה על ידם כי הם מבקשים מאיראן חצי מיליון דולר כדי לממן את המהלך, לחמש את אנשיהם בנשק ולהוציאם לרחובות, וזאת כדי לתקוף את המשטר מיד לאחר הריגתו של סאדאת. 

לפי מקורות אלה, הסכים מונטזרי לסייע לתכנית המצרית, והורה באותה הפגישה לאחד המשתתפים מהצד האיראני שנכחו בה, סייד מהדי האשמי, שהיה הממונה בהנהגת "משמרות המהפכה" על ניהול התמיכה במבצעי תנועות השחרור האסלאמיות והבינלאומיות.

זאת, כדי שיסכם עם אנשי המשלחת המצרית את אופן העברת הכסף, שיתבצע על פי בקשתם, דרך גורם מתווך באחת ממדינות ערב. לפי אחד המקורות, הכסף לא הועבר, והמשלחת חזרה לאיראן לאחר רצח סאדאת, כדי לבדוק מדוע לא עמדו האיראנים בהבטחתם. 

מקורות אחרים מצביעים על כך, שמפגש זה והצגת תכנית המהפכה במצרים שהוצגה בפני האיראנים, בא על רקע קריאותיו הפומביות של ח'ומייני בהקשר זה, וכיוזמה איראנית, שהופנתה לארגון זה בצינורות שיתוף הפעולה החשאיים עימו, באמצעות גורמי "משמרות המהפכה" והמודיעין האיראניים. 

בהקשר זה ציין גורם בכיר בארגון הג'מאעה האסלאמית, כי לאחר 1981 התפתחו קשרים נרחבים בינם לבין המודיעין האיראני, ממנו קיבלו סיוע כספי, לוגיסטי וחומרי משמעותי. דברים אלה תואמים, לדעת חוקרים, את הפעילות האיראנית באזור, שהתבטאה בסיוע לקבוצות קיצוניות חמושות במדינות האזור, לרבות מצרים, וכי למטרה זו הפעילו את הגוף שנועד לתמוך בהן במפקדת "משמרות המהפכה", כפי שצויין לעיל.

התכנון איראני, המהפכה במצרים

במצרים החלו אנשי הג'יהאד להכין את המהפכה האסלאמית, על פי הדגם האיראני, לאחר שהאיראנים נתנו לה את ברכתם. התכנית כללה לא רק את רציחתו של סאדאת כי אם, כמו שצויין לעיל, מהלך להפלת המשטר  על ידי ארגון הפגנות של המונים אסלאמיסטים ברחובות הערים, והקמת מדינה אסלאמית במצרים על ידי מהפכה עממית. הדברים נמסרו לגורמי הביטחון המצריים על ידי המתכננים והמעורבים במעשה, שנעצרו ונחקרו על ידם בעקבות רצח סאדאת.

עוד קודם לארוע ב-6 באוקטובר 1981, נעשו שני נסיונות להתנקש בחיי סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד. בנאומו ב-28 בספטמבר 1981 התייחס סאדאת במרומז לארוע השני שהתרחש בעת ביקורו בעיר מנצורה, ולאיש שפיקד עליו, קצין מצרי בדרגת סא"ל במודיעין הצבאי המצרי, בשם עבוד אל-זומר. היה זה נסיון כושל שני אותו תכנן וניסה להוציא לפועל אותו קצין.   

סאדאת ניהל אז מאבק קשה נגד הקבוצות הדתיות השונות במדינה, וזרק רבים מהם לכלא (ביניהם אחיו של המתנקש, ח'אלד אל-אסלאמבולי) בספטמבר 1981. מהלך זה וחתימת הסכם השלום עם ישראל, גרמו לאווירה שלילית במצרים ולהגברת הזעם העממי נגד סאדאת, ושימשו רקע נוח למה שקרה בהמשך – רציחתו ונסיון לבצע מהפכה נגד המשטר. 

בזכרונות אנשי מנגנון ביטחון המדינה במצרים, שהיו מעורבים בארועים אלה, עולה כי כבר בבוקר ה-6 באוקטובר, מספר שעות לפני תחילת המצעד, התקבל מידע ממקור מהימן, שהוחדר לתוך ארגון הג'האד, על התכנית והכוונה לרצוח את סאדאת, ולאחר מכן להוציא את ההמונים לרחובות, ולהכריז על הקמת מדינה אסלאמית. 

למרות זאת, הם חששו שזה מידע שקרי, ולא נקטו בשום צעד להגן על הנשיא למקרה והמידע נכון, עד שנשמעו היריות. אנשי הבטחון ידעו גם על הכנות גורמי הג'יהאד, בראשותו של עבוד אל-זומר, להשתלט על אמל"ח של גדוד המשמר של משרד ההגנה, לצאת עימו לרחובות, ולהשתלט על תחנת השידור כדי לשדר ממנה את ההודעה על המהפכה, מהלך שבסופו של דבר נכשל. 

״צאו לרחובות״

למרות כשלון זה, יצא ח'ומייני באותו היום, לאחר רצח סאדאת, וקרא לעם המצרי לנצל את ההזדמנות ולהפיל את המשטר, בדיוק כפי שהעם האיראני עשה זאת נגד המזימות של אמריקה, וחזר על כך בנאומו מספר פעמים. ואכן, יומיים לאחר הרצח פרצו מהומות בעיר אסיוט, וקיצונים מוסלמים השתלטו על העיר למשך מספר ימים. המשטר הצליח להחזיר את השליטה בעיר רק לאחר שהחיש לשם כוחות, וניהל קרבות כבדים עם הקיצונים, במהלכם נהרגו עשרות אנשי ביטחון מצריים.  

למרות כישלונם לממש את תכניתם לבצע מהפך שלטוני במצרים, חגג המשטר האיראני רשמית את רצח סאדאת, ואף דאג להנציח את המתנקש ח'אלד אל-אסלאמבולי, על ידי קריאת רחוב בטהרן על שמו בנוכחות בני משפחתו, ואף הוציאו בולים לזכרו. ב-2008 אף הפיק "הוועד להנצחת שהידים של התנועה האסלאמית הבינלאומית" באיראן סרט בשם "הוצאתו להורג של פרעה", שהעביר ביקורת על הסכם השלום שנחתם עם ישראל, תמך ברצח סאדאת, תקף את מדיניותו והציג את אל-אסלאמבולי כחלל (שהיד). 

הסרט זכה לביקורת רבה במצרים מצד פוליטיקאים ואנשי תקשורת רבים, ובכלל זה מצד משפחת סאדאת. משרד החוץ המצרי וגורמים נוספים דרשו מממשלת איראן להפסיק את הקרנתו. האיראנים חוגגים גם היום את רצח סאדאת. באתר תקשורת שלהם השייך לארגון הרדיו והטלוויזיה הרשמי של המדינה, התפרסמה ב-8 באוקטובר 2018 כתבה ליום השנה לרצח סאדאת, ובה קריקטורה בנושא תחת הכותרת "הרגת את פרעה המצרי". 

התוכן כלל ברכות לח'אלד אל-אסלאמבולי, רוצחו של סאדאת ואחד ממנהיגי ארגון הג'מאעה האסלאמיה (כך במקור) ואחד הבולטים בארוע הרצח ב-6 באוקטובר 1981. בכתבה יש תאור מפורט וארוך של הרצח, ותאור הרוצחים שביצעו אותו, תוך כינויים "כמהפכנים".

חסות איראנית 

בנוסף, במידע שפירסם עיתונאי איראני בשם מהדי בכתיארי, המוכר כמומחה צבאי של סוכנות הידיעות "פארס" האיראנית, הוא כותב בטוויטר שלו כי ארצו עדיין חוגגת את זכרו ומעשהו של אל-אסלאמבולי וחבריו באמצעות ציור גדול הנושא את תמונתו, בנוסף לקריאת רחוב ראשי בטהרן על שמו.

באותו הקשר, ביטאו איראנים המתנגדים למשטר הנוכחי במדינה את זעמם על הסיוע של איראן לטרור, והחגיגות שהיא מקיימת לזכרו של אחד מרוצחי סאדאת, ואמרו ש"איראן מוכיחה במעשים אלה את עמידתה לצד ארגוני הטרור באזור". אתר מצרי בשם דוסתור (חוקה) פירסם ב-14 בנובמבר 2018 כי אחיו הצעיר של הרוצח אל-אסלאמבולי, מוחמד שווקי אל-אסלאמבולי, אחד מאנשי האחים המוסלמים, ברח לאיראן, לאחר רצח סאדאת, יחד עם אחרים שהיו מעורבים ברצח, ושהה שם בחסות משמרות המהפכה. 

עם עליית האחים המוסלמים לשלטון ב-2011 הוא חזר למצרים, וברח שוב לאחר הפלתם ב-2013. לפי גורמי מודיעין מצריים, היה איש הקשר בין האחים המוסלמים של מצרים לבין המודיעין האיראני, וכנראה משמש גם כיום כאיש הקשר עם הארגון הבינלאומי של האחים המוסלמים. לפי אותו מקור, הוא וכמה מחבריו שברחו ממצרים, שוהים כיום בטהראן, בהסכמת גורמי הביטחון האיראנים. 

סיכום

אין כל ספק כי מערכת היחסים הגרועה, ששררה בין מצרים בתקופתו של סאדאת, לבין המשטר האסלאמי של ח'ומייני והאידיאולוגיה האסלאמית שלו, היוו בסיס לפיתוח יחסים מיוחדים של איראן עם האופוזיציה במצרים – האחים המוסלמים והג'יהאד האסלאמי. אלה שימשו כלי בידי ח'ומייני ואנשיו, ששנאתם לשאה ולמארחו סאדאת היתה גדולה, והסיתו לחיסולם ולהפיכת המשטר הקיים במצרים, מנהיגת העולם הערבי, ולהקמת משטר אסלאמי בה, נוסח איראן. 

רצח סאדאת היה גם שאיפה אישית ונקמנית של ח'ומייני וגם השתלב באידיאולוגיה של המהפכה האיראנית על הפיכת המזרח התיכון כולו למדינת הלכה אסלאמית, לפי חוקי השריעה, ותחת השפעת איראן, אותה מנסים האיראנים לממש כיום בחלקי אזור שונים. 

מבחינתה של ישראל, אי הצלחתה של התכנית האיראנית להשתלט על מצרים, מנעה את ביטול הסכם השלום ואת הפיכת הגבול עם מצרים לגבול חם, מול המיליציות הג'יהאדיסטיות והאסלאמיות שהיו פועלות בו, בדומה למה שקורה ברצועת עזה, וגם בגבול עם לבנון עם חיזבאללה, ויכול לקרות גם בחזית הסורית, על ידי חזבאללה והמיליציות השיעיות הפועלות כיום בסוריה.