50 שנות שלטון של משפחת אסד בסוריה
ממשפחה שהובילה מדינה מובילה בעולם הערבי למשפחה שמשאירה מדינה שבורה, הרוסה, עם מליוני פליטים ונשיא המואשם בפשעים נגד האנושות. אל"מ (מיל') פסח מלובני מסכם 50 שנות שלטון משפחת אסד
פסח מלובני
| 16/11/2020
SANA/Handout via REUTERS
בימים אלה חוגגת משפחת אסד בסוריה מלאות 50 שנות שלטון במדינה. זאת בעקבות תפיסת השלטון בנובמבר 1970 על ידי אבי המשפחה, לואא' (אלוף) חאפז אל-אסד, שהיה אז שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, במסגרת מאבקו בתוך מפלגת הבעת', שתפסה את השלטון במדינה בפברואר 1963, נגד יריבו הגדול, הרמטכ"ל לשעבר, לואא' (אלוף) צלאח ג'דיד.
תקופה זו מתחלקת לשתי תקופות משנה – האחת בת 30 שנה, בה שלט במדינה חאפז אל-אסד עד ליום מותו ביוני 2000, והתקופה השנייה, בה שולט מאז בנו ויורשו, בשאר אל-אסד, והתהפוכות שהמדינה עברה לאורך תקופות אלה.
דרכו של חאפז אסד לצמרת
משפחת אסד שייכת למיעוט העלאווי בסוריה, החי באזור החוף הסורי. המשפחה באה מהעיירה קרדחה שבמחוז לאדקיה. חאפז אל-אסד (אסד האב) התגייס לצבא הסורי בתחילת שנות ה-50, והחל את דרכו בחיל האוויר כטייס קרב. פעילותו הפוליטית החלה עם הצטרפותו כחבר למפלגת הבעת' לאחר הקמתה במחצית השנייה של שנות ה-40.
בתקופת האיחוד עם מצרים, בתחילת שנות ה-60, נשלח יחד עם קצינים אחרים מצבא סוריה למצרים, במסגרת חילופי קצינים בין שתי המדינות, שם הם הקימו ארגון חשאי של המפלגה שנקרא "הועדה הצבאית" של מפלגת הבעת', שאחר כך הגיעה לשלטון בסוריה. הוא וחבריו נאסרו על ידי המצרים בעקבות ההתנתקות הסורית מהאיחוד עם מצרים, ולאחר 44 יום שוחררו וחזרו לסוריה.
אסד הורחק מהצבא בשל התנגדותו להתנתקות, אך חזר לשירות לאחר מהפכת ה-8 באדר, בה תפסה המפלגה את השלטון במדינה. בעת המהפכה הצליח לצרף את חיל האוויר למהפכה, למרות שהיו כאלה שהתנגדו לה. בעקבות כך הפך למפקד בסיס דמיר ולאחר זמן מה הוקפץ לתפקיד מפקד חיל האוויר ב-1964.
מאבק שליטה על המפלגה
בויכוחים הפנימיים שהתפתחו במפלגה לאחר ההפיכה הפנים-מפלגתית שהתבצעה על ידי הקצונה העלאווית במפלגת הבעת' הסורית בפברואר 1966, מצא אסד את עצמו עומד מול הרמטכ"ל, צלאח ג'דיד, במאבק לשליטה על המפלגה ועל השלטון במדינה. מאבק זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, ואסד הואשם על ידי קבוצת ג'דיד, שכללה גם את הרמטכ"ל במלחמה, אחמד סוידאני, בתבוסת הצבא במלחמה ובהפקרת הגולן לידי ישראל. זאת בעיקר על רקע ההודעה המטעה שפורסמה תוך כדי המלחמה על נפילת קוניטרה, שהחישה את נסיגת הצבא הסורי מהגולן.
מאבק זה נמשך גם בעת ארועי ספטמבר השחור בירדן בספטמבר 1970, עת פלש הצבא הסורי לצפון ירדן כדי לסייע לפלסטינים במלחמתם בצבא ירדן, וזאת בניגוד לדעתו של שר ההגנה, אסד, שלא הפעיל את חיל האוויר שתחת פיקודו הישיר, כדי לסייע לכוחות היבשה הסורים, מה שהביא למפלתם מידי הירדנים.
המאבק החריף כשג'דיד החליט לסלק את אסד מתפקידו כשר ההגנה, ואת תומכו, מוצטפא טלאס, מתפקידו כרמטכ"ל, והסתיים ב-16 בנובמבר 1970 בתפיסת השלטון במדינה על ידי אסד ואנשיו, במהלך שנקרא "תנועת התיקונים". צלאח ג'דיד ותומכיו, וכן הנשיא הסורי נור אל-דין אל-אתאסי וראש הממשלה יוסף זעין ואחרים נעצרו והושלכו לכלא, שם בילו שנים ארוכות (ג'דיד מת בכלא ב-1993), ואסד הפך לנשיא סוריה ולשליטה הבלעדי, כשהוא נתמך בעיקר על ידי נאמניו בצבא.
שלטון שושלת אסד
מכאן מתחיל שלטונה של שושלת אסד, שנמשך עד ימינו אלה. במהלך 30 שנות שלטונו ביסס אסד האבא את שלטונו במדינה, סילק את מתנגדיו, ולעתים אף דאג לחיסולם באמצעות מקורביו. הוא חזר ונבחר לתפקידו בבחירות "דמוקרטיות" ברוב קולות מספר פעמים, וביצר את שלטונו כשהוא נשען על גורמי הכוח במדינה – הצבא, שרותי הביטחון והמודיעין והמפלגה.
הוא התמודד בהצלחה נגד אויביו מבית, כמו האחים המוסלמים, שפעלו נגדו בתחילת שנות ה-80, ואף ניסו להתנקש בחייו ביוני 1980. הוא הפגין נגדם יד קשה, דבר שקיבל ביטוי במספר מעשי טבח שהכוחות הנאמנים לו ביצעו, שהתפרסמו, ובעיקר זה שנערך בעיר חמאת בפברואר 1982, בו נרצחו על פי הערכות שונות בין 40-20 אלף אנשים.
מי שהוביל את המלחמה באחים המוסלמים באותה עת היה אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, שפיקד על כוח שנועד להגן על המשטר – "פלוגות ההגנה". במחצית הראשונה של 1984 הפך הוא עצמו יריב של אחיו הנשיא, כאשר ניסה להדיחו מכסאו, ולתפוס את השלטון במדינה. אסד גבר עליו בסופו של דבר, וגם הפעם בסיוע נאמניו בצבא.
המפקד העליון של הכוחות המזויינים
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר שנהייה נשיא וגם נשא בתואר של המפקד העליון של הכוחות המזויינים בדרגת פריק (בסוריה מקביל לפילדמרשל), השקיע אסד האב את מירב מאמציו לשקם את הצבא, ולהכין אותו בסיוע הסובייטים למלחמת יום הכיפורים, או כפי שקרא לה: "מלחמת השחרור של אוקטובר 1973". יחד עם שותפו המצרי, הנשיא סאדאת, שלדבריו אחרי המלחמה, בגד בו בכך שלא מילא את חלקו בתכנית שסוכמה בין השניים.
סאדאת עצר את התקדמות הצבא המצרי לאחר הצליחה, והשאיר את אסד להלחם לבד מול ישראל, דבר שגרם לתבוסתו, ולכשלון צבאו לממש את חלומו, ולהחזיר את הגולן לסוריה, ולמחות את תבוסת המלחמה ב-1967.
פעם נוספת נאלץ אסד לשקם את הצבא לאחר המלחמה ב-1973, כדי להכינו להתמודדות נוספת מול ישראל, אויבתו העיקרית. ההתמודדות הבאה התרחשה שלא ביוזמתו, והוא נאלץ להתמודד מול הפלישה הישראלית ללבנון ביוני 1982, ולספוג בה מפלה נוספת, בה הושמדו כוחות היבשה שלו בקרבות השריון בבקאע. סוללות טילי הקרקע-אוויר שלו, שהצטיינו במלחמה ב-1973, הוכו הפעם קשות בבקאע הלבנוני.
כמו כן ספג חיל האוויר שלו, בבת עינו, את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיו, כאשר עשרות ממטוסיו הופלו על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, לו נגרמו במלחמה זו אבידות מועטות בלבד, דבר שהדגיש פעם נוספת את העליונות האווירית של ישראל מול חיל האוויר הסורי.
יציאתה של מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל
אסד ניצל את מלחמת האזרחים בלבנון, והכניס את כוחות הצבא הסורי לתוכה ביוני 1976, במסווה של השלטת סדר במדינה, והפסקת המלחמה בה, אך נתקל בתחילה בהתנגדות מצד הגורמים הלאומיים והפלסטינים. בהמשך הצליח הצבא הסורי להשתלט לגמרי על המדינה, ושהה בה באופן קבוע עד שהוצא משם על ידי בשאר ב-2005, בעקבות רצח ראש ממשלת לבנון, רפיק אל-חרירי.
יציאתה של מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל בעקבות הסכם השלום שחתמה עם ישראל, הביאה את אסד להקים את חזית ההתנגדות לישראל ("העמידה האיתנה", בה נטלו חלק לוב, אלג'יריה, דרום תימן ואש"ף), ולחפש בן ברית אחר במקומה של מצרים. תחילה נרקם רומן עם עיראק ב-1979, להקמת איחוד בין שתי המדינות, שבשתיהן שלטה מפלגת הבעת', אך הדבר לא יצא לפועל.
בעיקר בשל התנגדותו של צדאם, שהבין כי מהלך זה עשוי להרחיק את חלומו להיות שליטה של עיראק במקום הנשיא אל-בכר, ודאג לטרפד את המהלך, וגם לתפוס את השלטון בעיראק, ומאז לא שררו יחסי ידידות בין שתי המדינות, ובין שני המנהיגים. אלה קיבלו ביטוי במיוחד במלחמת עיראק-איראן, שפרצה בספטמבר 1980, בה התייצבה סוריה לצד שותפתה החדשה – איראן, וגם שיגרה כוחות סוריים לערב הסעודית, כדי לקחת חלק בסילוק עיראק מכווית, במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991.
השותפות עם איראן
השותפות עם איראן החלה מיד לאחר פרוץ המהפכה האיראנית בפברואר 1979, כאשר סוריה הכירה במשטר החדש, ותמכה בו למן ההתחלה, ובכך הניחה את הבסיס לציר השיעי-עלאווי, שקיים עד היום, בין איראן לבין סוריה וחיזבאללה בלבנון. נראה כי השתייכות אסד לעדה העלאווית עמדה מאחורי מהלכיו אלה, וכך גם האינטרסים המשותפים עם המשטר החדש באיראן, שאויביו העיקריים – ארצות הברית, עיראק וישראל, היו גם אויבי המשטר בסוריה.
איראן הפכה לשותפה אסטרטגית של סוריה באזור, ולאחד הגורמים שהצילו את שלטון משפחת אסד בסוריה מהתמוטטות במלחמת האזרחים שפרצה בתקופת שלטון הבן, בשאר, יחד עם החיזבאללה והמעורבות הרוסית.
ביחס לישראל, למרות המאמצים לנהל משא ומתן לשלום עימה בחסות אמריקאית, לא הצליח חאפז אל-אסד להגיע להנחת בסיס של אמון מולה, והאינטרסים של שתי המדינות לא נפגשו כלל. למרות כל מאמציו, לא הצליח אסד לממש את חלומו ולהחזיר את הגולן לסוריה בחייו, אך מאז הכשלון במלחמת יום הכיפורים, שמר על שקט ורוגע במקום, ולא ניסה את מזלו להשיג את יעדו בכוח פעם נוספת.
אסד נשען מלכתחילה על ברית המועצות, ובהמשך על רוסיה, כמעצמת על המגנה עליו מפני איומי המערב וישראל. זו דאגה לצרכיו הצבאיים לאורך כל השנים, וגם תמכה בו פוליטית בזירה הבינלאומית. לאחר סילוקם של הסובייטים ממצרים ביולי 1972, הפכה סוריה לבסיס הסובייטי העיקרי והיחיד באזור, וכך זה נמשך מאז. סוריה מצידה עמדה לצד ברית המועצות בארועים שונים.
כך לדוגמא היתה אחת המדינות הבודדות מחוץ לגוש הסובייטי שתמכה בפלישה הסובייטית לאפגניסטאן ב-1979. לא אחת התגלו מחלוקות בין שני הצדדים באשר לדרך בה נקט אסד באזור. כך לדוגמא היה כאשר שיגר את צבאו ללבנון, וכך גם במקרים אחרים. אסד לא התמיד להתייעץ עם ההנהגה הסובייטית באשר למהלכיו, בין השאר כדי להפגין את עצמאותו. עם זאת הדבר לא פגע בבסיס היחסים, שכן כל אחד מהצדדים היה צריך את הצד השני. היום המצב הוא כמובן שונה, ורוסיה היא זו שמכתיבה לבשאר את רצונותיה.
היורש, בשאר אל-אסד
למרות שאסד האבא רצה שבנו הבכור, באסל, יהיה יורשו, רצה הגורל אחרת. באסל נהרג בתאונה, ובשאר נקרא מלונדון כדי להתכונן לתפקיד. לאחר מות האב ביוני 2000 קיבל בשאר את התפקיד ואת סמכויותיו כנשיא המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזויינים, כשהוא מנסה להמשיך במדיניות בה נקט אביו, אך בלי עוזריו של אביו, אותם סילק במהירות מעמדותיהם הבכירות במשטר, ומינה בעלי תפקידים חדשים מנאמניו. הוא גם ניסה להראות לעם שהוא נוקט ברפורמות שונות לרווחתו, אך נראה כי הדבר לא סייע לו בהמשך.
השלטון הדיקטטורי הממושך של המיעוט העלאווי במדינה, וקיפוח חלקים נכבדים באוכלוסיה, הביאו בסופו של דבר להתפרצות ולהפגנות נגד המשטר והעומד בראשו במרץ 2011, במסגרת מה שנקרא "האביב הערבי", שהפכו מהר מאוד למלחמת אזרחים עקובה מדם בעקבות תגובתו האלימה של המשטר, כנראה בעצת היועצים האיראנים של בשאר.
מלחמה זו שנמשכה למעלה מ-7 שנים הביאה להרס וחורבן בסוריה, שניכרים בה עד היום בחלקים רבים מעריה וישוביה ברחבי המדינה. מיליוני פליטים נאלצו לעזוב את המדינה למדינות השכנות, וחיים שם עד היום במחנות פליטים שהוקמו לטובתם בסיוע בינלאומי, וגם למדינות אירופה. רבים הפכו לפליטים בסוריה עצמה, כאשר נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולעבור לאזורים אחרים במדינה, כמחוז אדליב בצפון.
אנשיו גרמו לקטל רב באוכלוסיה בסוריה במלחמה זו, מה שהוכיח שבשאר, בעל ההשכלה והאיש שחווה תרבות מערבית, יודע להיות יותר אכזרי מאביו, ולשלוח את אנשיו לטבוח בעם הסורי ללא רחם, רק בגלל שהעז לקום נגדו ולתבוע את זכויותיו.
המטרה: הישרדות
הצבא הסורי שהתפורר במהלך המלחמה, הן בשל העריקות הנרחבות, והן בשל האבדות הרבות שספג, עמד בפני התמוטטות, והמשטר נאלץ לבקש את התערבותם של בעלי בריתו -איראן והחיזבאללה, ובהמשך בסתיו 2015 גם את רוסיה, כדי שיצילו אותו מקריסה. מאז שבוי בשאר בידיהם. המלחמה גם חיזקה את מהלכי ההשרדות שלו מבית, כאשר הקיף עצמו בגורמי הכוח הנאמנים ובאנשי שלומו, כולם בני העדה העלאווית. אפילו אביו דאג שיהיו בין בעלי התפקידים הבכירים במדינה אישים מהעדה הסונית, נוצרים ואחרים, אך לא כך.
בעוד שאסד האב היה מנהיג חזק, שידע להתמודד מול אויביו וגם מול ידידיו, מפגין בשאר את חולשתו הרבה, ואת היותו נתון להשפעות חיצוניות של בעלי בריתו שהצילו אותו ואת שלטונו – רוסיה, איראן ובמיוחד של ידידו, מנהיג חיזבאללה, נצראללה, שכנראה לא היה אהוד מידי על ידי אביו, והוא שבוי כיום בידיהם.
בשאר נאלץ לבטל הישגים שהושגו על ידי אביו, כמו הוצאת הכוחות הסורים מלבנון, מסירת חלק ניכר מהנשק הכימי שאביו פעל כדי להשיגו, ושהיה ברשותו לאו"מ, לאחר שעשה בו שימוש נגד אוכלוסיה אזרחית ובלתי מוגנת במסגרת מלחמתו באופוזיציה. על אף הנזקים הרבים שגרם למדינה, הפשעים נגד האנושות בהם הוא מואשם על ידי גורמי האופוזיציה, והפגיעה בעמו במהלך המלחמה, בשאר עדיין יושב על כסאו.
לא ברור כמה הוא באמת חזר לשלוט בה, כאשר הוא משעבד בלית ברירה את משאביה לידידיו – רוסיה ואיראן – הנאבקות להשיג עבורן כל חלקה טובה בתמורה לתרומתן להצלתו, והצלת משטרו.
מדינה הרוסה
לא ברור אם ייערכו בסוריה חגיגות פומביות לרגל ארוע היובל לשלטון משפחת אסד בסוריה, ולא רק בגלל מגפת הקורונה. סוריה הפכה מאחת המדינות הבולטות באזור ובקרב מדינות ערב בזכות פועלו של האב, למדינה הרוסה שכלכלתה נמצאת בשפל המדרגה, שהמשטר בה איבד את אמון חלקו הגדול של העם, של האזור וגם של חלק גדול בעולם, ועדיין נשמעים הקולות להחלפת השלטון הרצחני הנוכחי במדינה.
לא ברור מה יקרה בהמשך, ועד מתי יישאר בשאר בשלטון. אפשר שבסוף ימאס עליו הדבר, והוא יעבירו לאחיו הצעיר מאהר, או שמיטיביו הרוסים יחליטו בשבילו, וימנו מישהו מאלה הנאמנים להם היום לתפקיד החשוב הזה.
כבר עתה לוחצים עליו הרוסים לנקוט בצעדים שונים שיוכלו להחזיר את אמון רוב העם במשטר, ובכללם חיבור חוקה חדשה, החזרת המוני הפליטים לסוריה וקיום בחירות דמוקרטיות פחות-או-יותר, וגם להביא לשיקום המדינה וכלכלתה, לאחר הזעזוע הגדול שהיא עברה בעשור האחרון. בשאר אסד עדיין מסרב לכך מפני שהוא ותומכיו מבינים שבחירות עלולות לשים קץ לשלטונם.
במלאות יובל לשלטון משפחת אסד בסוריה, היא מצטרפת למדינות אחרות בעולם שאינן מלוכות, בהן שולטות משפחות, כקובה של משפחת קסטרו (61 שנה מאז 1959) וצפון קוריאה של משפחת קים (72 שנה מאז 1948).
ממשפחה שהובילה מדינה מובילה בעולם הערבי למשפחה שמשאירה מדינה שבורה, הרוסה, עם מליוני פליטים ונשיא המואשם בפשעים נגד האנושות. אל"מ (מיל') פסח מלובני מסכם 50 שנות שלטון משפחת אסד
SANA/Handout via REUTERS
בימים אלה חוגגת משפחת אסד בסוריה מלאות 50 שנות שלטון במדינה. זאת בעקבות תפיסת השלטון בנובמבר 1970 על ידי אבי המשפחה, לואא' (אלוף) חאפז אל-אסד, שהיה אז שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, במסגרת מאבקו בתוך מפלגת הבעת', שתפסה את השלטון במדינה בפברואר 1963, נגד יריבו הגדול, הרמטכ"ל לשעבר, לואא' (אלוף) צלאח ג'דיד.
תקופה זו מתחלקת לשתי תקופות משנה – האחת בת 30 שנה, בה שלט במדינה חאפז אל-אסד עד ליום מותו ביוני 2000, והתקופה השנייה, בה שולט מאז בנו ויורשו, בשאר אל-אסד, והתהפוכות שהמדינה עברה לאורך תקופות אלה.
דרכו של חאפז אסד לצמרת
משפחת אסד שייכת למיעוט העלאווי בסוריה, החי באזור החוף הסורי. המשפחה באה מהעיירה קרדחה שבמחוז לאדקיה. חאפז אל-אסד (אסד האב) התגייס לצבא הסורי בתחילת שנות ה-50, והחל את דרכו בחיל האוויר כטייס קרב. פעילותו הפוליטית החלה עם הצטרפותו כחבר למפלגת הבעת' לאחר הקמתה במחצית השנייה של שנות ה-40.
בתקופת האיחוד עם מצרים, בתחילת שנות ה-60, נשלח יחד עם קצינים אחרים מצבא סוריה למצרים, במסגרת חילופי קצינים בין שתי המדינות, שם הם הקימו ארגון חשאי של המפלגה שנקרא "הועדה הצבאית" של מפלגת הבעת', שאחר כך הגיעה לשלטון בסוריה. הוא וחבריו נאסרו על ידי המצרים בעקבות ההתנתקות הסורית מהאיחוד עם מצרים, ולאחר 44 יום שוחררו וחזרו לסוריה.
אסד הורחק מהצבא בשל התנגדותו להתנתקות, אך חזר לשירות לאחר מהפכת ה-8 באדר, בה תפסה המפלגה את השלטון במדינה. בעת המהפכה הצליח לצרף את חיל האוויר למהפכה, למרות שהיו כאלה שהתנגדו לה. בעקבות כך הפך למפקד בסיס דמיר ולאחר זמן מה הוקפץ לתפקיד מפקד חיל האוויר ב-1964.
מאבק שליטה על המפלגה
בויכוחים הפנימיים שהתפתחו במפלגה לאחר ההפיכה הפנים-מפלגתית שהתבצעה על ידי הקצונה העלאווית במפלגת הבעת' הסורית בפברואר 1966, מצא אסד את עצמו עומד מול הרמטכ"ל, צלאח ג'דיד, במאבק לשליטה על המפלגה ועל השלטון במדינה. מאבק זה החריף לאחר מלחמת ששת הימים, ואסד הואשם על ידי קבוצת ג'דיד, שכללה גם את הרמטכ"ל במלחמה, אחמד סוידאני, בתבוסת הצבא במלחמה ובהפקרת הגולן לידי ישראל. זאת בעיקר על רקע ההודעה המטעה שפורסמה תוך כדי המלחמה על נפילת קוניטרה, שהחישה את נסיגת הצבא הסורי מהגולן.
מאבק זה נמשך גם בעת ארועי ספטמבר השחור בירדן בספטמבר 1970, עת פלש הצבא הסורי לצפון ירדן כדי לסייע לפלסטינים במלחמתם בצבא ירדן, וזאת בניגוד לדעתו של שר ההגנה, אסד, שלא הפעיל את חיל האוויר שתחת פיקודו הישיר, כדי לסייע לכוחות היבשה הסורים, מה שהביא למפלתם מידי הירדנים.
המאבק החריף כשג'דיד החליט לסלק את אסד מתפקידו כשר ההגנה, ואת תומכו, מוצטפא טלאס, מתפקידו כרמטכ"ל, והסתיים ב-16 בנובמבר 1970 בתפיסת השלטון במדינה על ידי אסד ואנשיו, במהלך שנקרא "תנועת התיקונים". צלאח ג'דיד ותומכיו, וכן הנשיא הסורי נור אל-דין אל-אתאסי וראש הממשלה יוסף זעין ואחרים נעצרו והושלכו לכלא, שם בילו שנים ארוכות (ג'דיד מת בכלא ב-1993), ואסד הפך לנשיא סוריה ולשליטה הבלעדי, כשהוא נתמך בעיקר על ידי נאמניו בצבא.
שלטון שושלת אסד
מכאן מתחיל שלטונה של שושלת אסד, שנמשך עד ימינו אלה. במהלך 30 שנות שלטונו ביסס אסד האבא את שלטונו במדינה, סילק את מתנגדיו, ולעתים אף דאג לחיסולם באמצעות מקורביו. הוא חזר ונבחר לתפקידו בבחירות "דמוקרטיות" ברוב קולות מספר פעמים, וביצר את שלטונו כשהוא נשען על גורמי הכוח במדינה – הצבא, שרותי הביטחון והמודיעין והמפלגה.
הוא התמודד בהצלחה נגד אויביו מבית, כמו האחים המוסלמים, שפעלו נגדו בתחילת שנות ה-80, ואף ניסו להתנקש בחייו ביוני 1980. הוא הפגין נגדם יד קשה, דבר שקיבל ביטוי במספר מעשי טבח שהכוחות הנאמנים לו ביצעו, שהתפרסמו, ובעיקר זה שנערך בעיר חמאת בפברואר 1982, בו נרצחו על פי הערכות שונות בין 40-20 אלף אנשים.
מי שהוביל את המלחמה באחים המוסלמים באותה עת היה אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, שפיקד על כוח שנועד להגן על המשטר – "פלוגות ההגנה". במחצית הראשונה של 1984 הפך הוא עצמו יריב של אחיו הנשיא, כאשר ניסה להדיחו מכסאו, ולתפוס את השלטון במדינה. אסד גבר עליו בסופו של דבר, וגם הפעם בסיוע נאמניו בצבא.
המפקד העליון של הכוחות המזויינים
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר שנהייה נשיא וגם נשא בתואר של המפקד העליון של הכוחות המזויינים בדרגת פריק (בסוריה מקביל לפילדמרשל), השקיע אסד האב את מירב מאמציו לשקם את הצבא, ולהכין אותו בסיוע הסובייטים למלחמת יום הכיפורים, או כפי שקרא לה: "מלחמת השחרור של אוקטובר 1973". יחד עם שותפו המצרי, הנשיא סאדאת, שלדבריו אחרי המלחמה, בגד בו בכך שלא מילא את חלקו בתכנית שסוכמה בין השניים.
סאדאת עצר את התקדמות הצבא המצרי לאחר הצליחה, והשאיר את אסד להלחם לבד מול ישראל, דבר שגרם לתבוסתו, ולכשלון צבאו לממש את חלומו, ולהחזיר את הגולן לסוריה, ולמחות את תבוסת המלחמה ב-1967.
פעם נוספת נאלץ אסד לשקם את הצבא לאחר המלחמה ב-1973, כדי להכינו להתמודדות נוספת מול ישראל, אויבתו העיקרית. ההתמודדות הבאה התרחשה שלא ביוזמתו, והוא נאלץ להתמודד מול הפלישה הישראלית ללבנון ביוני 1982, ולספוג בה מפלה נוספת, בה הושמדו כוחות היבשה שלו בקרבות השריון בבקאע. סוללות טילי הקרקע-אוויר שלו, שהצטיינו במלחמה ב-1973, הוכו הפעם קשות בבקאע הלבנוני.
כמו כן ספג חיל האוויר שלו, בבת עינו, את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיו, כאשר עשרות ממטוסיו הופלו על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, לו נגרמו במלחמה זו אבידות מועטות בלבד, דבר שהדגיש פעם נוספת את העליונות האווירית של ישראל מול חיל האוויר הסורי.
יציאתה של מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל
אסד ניצל את מלחמת האזרחים בלבנון, והכניס את כוחות הצבא הסורי לתוכה ביוני 1976, במסווה של השלטת סדר במדינה, והפסקת המלחמה בה, אך נתקל בתחילה בהתנגדות מצד הגורמים הלאומיים והפלסטינים. בהמשך הצליח הצבא הסורי להשתלט לגמרי על המדינה, ושהה בה באופן קבוע עד שהוצא משם על ידי בשאר ב-2005, בעקבות רצח ראש ממשלת לבנון, רפיק אל-חרירי.
יציאתה של מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל בעקבות הסכם השלום שחתמה עם ישראל, הביאה את אסד להקים את חזית ההתנגדות לישראל ("העמידה האיתנה", בה נטלו חלק לוב, אלג'יריה, דרום תימן ואש"ף), ולחפש בן ברית אחר במקומה של מצרים. תחילה נרקם רומן עם עיראק ב-1979, להקמת איחוד בין שתי המדינות, שבשתיהן שלטה מפלגת הבעת', אך הדבר לא יצא לפועל.
בעיקר בשל התנגדותו של צדאם, שהבין כי מהלך זה עשוי להרחיק את חלומו להיות שליטה של עיראק במקום הנשיא אל-בכר, ודאג לטרפד את המהלך, וגם לתפוס את השלטון בעיראק, ומאז לא שררו יחסי ידידות בין שתי המדינות, ובין שני המנהיגים. אלה קיבלו ביטוי במיוחד במלחמת עיראק-איראן, שפרצה בספטמבר 1980, בה התייצבה סוריה לצד שותפתה החדשה – איראן, וגם שיגרה כוחות סוריים לערב הסעודית, כדי לקחת חלק בסילוק עיראק מכווית, במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991.
השותפות עם איראן
השותפות עם איראן החלה מיד לאחר פרוץ המהפכה האיראנית בפברואר 1979, כאשר סוריה הכירה במשטר החדש, ותמכה בו למן ההתחלה, ובכך הניחה את הבסיס לציר השיעי-עלאווי, שקיים עד היום, בין איראן לבין סוריה וחיזבאללה בלבנון. נראה כי השתייכות אסד לעדה העלאווית עמדה מאחורי מהלכיו אלה, וכך גם האינטרסים המשותפים עם המשטר החדש באיראן, שאויביו העיקריים – ארצות הברית, עיראק וישראל, היו גם אויבי המשטר בסוריה.
איראן הפכה לשותפה אסטרטגית של סוריה באזור, ולאחד הגורמים שהצילו את שלטון משפחת אסד בסוריה מהתמוטטות במלחמת האזרחים שפרצה בתקופת שלטון הבן, בשאר, יחד עם החיזבאללה והמעורבות הרוסית.
ביחס לישראל, למרות המאמצים לנהל משא ומתן לשלום עימה בחסות אמריקאית, לא הצליח חאפז אל-אסד להגיע להנחת בסיס של אמון מולה, והאינטרסים של שתי המדינות לא נפגשו כלל. למרות כל מאמציו, לא הצליח אסד לממש את חלומו ולהחזיר את הגולן לסוריה בחייו, אך מאז הכשלון במלחמת יום הכיפורים, שמר על שקט ורוגע במקום, ולא ניסה את מזלו להשיג את יעדו בכוח פעם נוספת.
אסד נשען מלכתחילה על ברית המועצות, ובהמשך על רוסיה, כמעצמת על המגנה עליו מפני איומי המערב וישראל. זו דאגה לצרכיו הצבאיים לאורך כל השנים, וגם תמכה בו פוליטית בזירה הבינלאומית. לאחר סילוקם של הסובייטים ממצרים ביולי 1972, הפכה סוריה לבסיס הסובייטי העיקרי והיחיד באזור, וכך זה נמשך מאז. סוריה מצידה עמדה לצד ברית המועצות בארועים שונים.
כך לדוגמא היתה אחת המדינות הבודדות מחוץ לגוש הסובייטי שתמכה בפלישה הסובייטית לאפגניסטאן ב-1979. לא אחת התגלו מחלוקות בין שני הצדדים באשר לדרך בה נקט אסד באזור. כך לדוגמא היה כאשר שיגר את צבאו ללבנון, וכך גם במקרים אחרים. אסד לא התמיד להתייעץ עם ההנהגה הסובייטית באשר למהלכיו, בין השאר כדי להפגין את עצמאותו. עם זאת הדבר לא פגע בבסיס היחסים, שכן כל אחד מהצדדים היה צריך את הצד השני. היום המצב הוא כמובן שונה, ורוסיה היא זו שמכתיבה לבשאר את רצונותיה.
היורש, בשאר אל-אסד
למרות שאסד האבא רצה שבנו הבכור, באסל, יהיה יורשו, רצה הגורל אחרת. באסל נהרג בתאונה, ובשאר נקרא מלונדון כדי להתכונן לתפקיד. לאחר מות האב ביוני 2000 קיבל בשאר את התפקיד ואת סמכויותיו כנשיא המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזויינים, כשהוא מנסה להמשיך במדיניות בה נקט אביו, אך בלי עוזריו של אביו, אותם סילק במהירות מעמדותיהם הבכירות במשטר, ומינה בעלי תפקידים חדשים מנאמניו. הוא גם ניסה להראות לעם שהוא נוקט ברפורמות שונות לרווחתו, אך נראה כי הדבר לא סייע לו בהמשך.
השלטון הדיקטטורי הממושך של המיעוט העלאווי במדינה, וקיפוח חלקים נכבדים באוכלוסיה, הביאו בסופו של דבר להתפרצות ולהפגנות נגד המשטר והעומד בראשו במרץ 2011, במסגרת מה שנקרא "האביב הערבי", שהפכו מהר מאוד למלחמת אזרחים עקובה מדם בעקבות תגובתו האלימה של המשטר, כנראה בעצת היועצים האיראנים של בשאר.
מלחמה זו שנמשכה למעלה מ-7 שנים הביאה להרס וחורבן בסוריה, שניכרים בה עד היום בחלקים רבים מעריה וישוביה ברחבי המדינה. מיליוני פליטים נאלצו לעזוב את המדינה למדינות השכנות, וחיים שם עד היום במחנות פליטים שהוקמו לטובתם בסיוע בינלאומי, וגם למדינות אירופה. רבים הפכו לפליטים בסוריה עצמה, כאשר נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולעבור לאזורים אחרים במדינה, כמחוז אדליב בצפון.
אנשיו גרמו לקטל רב באוכלוסיה בסוריה במלחמה זו, מה שהוכיח שבשאר, בעל ההשכלה והאיש שחווה תרבות מערבית, יודע להיות יותר אכזרי מאביו, ולשלוח את אנשיו לטבוח בעם הסורי ללא רחם, רק בגלל שהעז לקום נגדו ולתבוע את זכויותיו.
המטרה: הישרדות
הצבא הסורי שהתפורר במהלך המלחמה, הן בשל העריקות הנרחבות, והן בשל האבדות הרבות שספג, עמד בפני התמוטטות, והמשטר נאלץ לבקש את התערבותם של בעלי בריתו -איראן והחיזבאללה, ובהמשך בסתיו 2015 גם את רוסיה, כדי שיצילו אותו מקריסה. מאז שבוי בשאר בידיהם. המלחמה גם חיזקה את מהלכי ההשרדות שלו מבית, כאשר הקיף עצמו בגורמי הכוח הנאמנים ובאנשי שלומו, כולם בני העדה העלאווית. אפילו אביו דאג שיהיו בין בעלי התפקידים הבכירים במדינה אישים מהעדה הסונית, נוצרים ואחרים, אך לא כך.
בעוד שאסד האב היה מנהיג חזק, שידע להתמודד מול אויביו וגם מול ידידיו, מפגין בשאר את חולשתו הרבה, ואת היותו נתון להשפעות חיצוניות של בעלי בריתו שהצילו אותו ואת שלטונו – רוסיה, איראן ובמיוחד של ידידו, מנהיג חיזבאללה, נצראללה, שכנראה לא היה אהוד מידי על ידי אביו, והוא שבוי כיום בידיהם.
בשאר נאלץ לבטל הישגים שהושגו על ידי אביו, כמו הוצאת הכוחות הסורים מלבנון, מסירת חלק ניכר מהנשק הכימי שאביו פעל כדי להשיגו, ושהיה ברשותו לאו"מ, לאחר שעשה בו שימוש נגד אוכלוסיה אזרחית ובלתי מוגנת במסגרת מלחמתו באופוזיציה. על אף הנזקים הרבים שגרם למדינה, הפשעים נגד האנושות בהם הוא מואשם על ידי גורמי האופוזיציה, והפגיעה בעמו במהלך המלחמה, בשאר עדיין יושב על כסאו.
לא ברור כמה הוא באמת חזר לשלוט בה, כאשר הוא משעבד בלית ברירה את משאביה לידידיו – רוסיה ואיראן – הנאבקות להשיג עבורן כל חלקה טובה בתמורה לתרומתן להצלתו, והצלת משטרו.
מדינה הרוסה
לא ברור אם ייערכו בסוריה חגיגות פומביות לרגל ארוע היובל לשלטון משפחת אסד בסוריה, ולא רק בגלל מגפת הקורונה. סוריה הפכה מאחת המדינות הבולטות באזור ובקרב מדינות ערב בזכות פועלו של האב, למדינה הרוסה שכלכלתה נמצאת בשפל המדרגה, שהמשטר בה איבד את אמון חלקו הגדול של העם, של האזור וגם של חלק גדול בעולם, ועדיין נשמעים הקולות להחלפת השלטון הרצחני הנוכחי במדינה.
לא ברור מה יקרה בהמשך, ועד מתי יישאר בשאר בשלטון. אפשר שבסוף ימאס עליו הדבר, והוא יעבירו לאחיו הצעיר מאהר, או שמיטיביו הרוסים יחליטו בשבילו, וימנו מישהו מאלה הנאמנים להם היום לתפקיד החשוב הזה.
כבר עתה לוחצים עליו הרוסים לנקוט בצעדים שונים שיוכלו להחזיר את אמון רוב העם במשטר, ובכללם חיבור חוקה חדשה, החזרת המוני הפליטים לסוריה וקיום בחירות דמוקרטיות פחות-או-יותר, וגם להביא לשיקום המדינה וכלכלתה, לאחר הזעזוע הגדול שהיא עברה בעשור האחרון. בשאר אסד עדיין מסרב לכך מפני שהוא ותומכיו מבינים שבחירות עלולות לשים קץ לשלטונם.
במלאות יובל לשלטון משפחת אסד בסוריה, היא מצטרפת למדינות אחרות בעולם שאינן מלוכות, בהן שולטות משפחות, כקובה של משפחת קסטרו (61 שנה מאז 1959) וצפון קוריאה של משפחת קים (72 שנה מאז 1948).
