רצח חרירי כפיתיון: ההשתלטות האיראנית על לבנון
כך השתמשה איראן בחיזבאללה להשתלט על סוריה ולבנון במלאכת מחשבת רבת שנים. אל"מ (מיל') פסח מלובני פותח צוהר להיסטוריה של האסטרטגיה האירנית במזרח התיכון. חלק שני ומיוחד
פסח מלובני
| 14/06/2020
http://www.president.ir
בחלק הראשון תיארתי כיצד אירן וחיזבאללה הצליחו להוציא את צה"ל מלבנון. בחלק זה אתאר כיצד השתמשה אירן בחיזבאללה לצורך עיגון השפעתה בסוריה ולבנון. אחד הארועים החשובים שקרו בלבנון לאחר יציאת צה"ל ממנה, היה יציאת הצבא הסורי מלבנון באפריל 2005, לאחר 29 שנים של שהיית קבע במדינה זו, אליה נכנס ביוני 1976 על פי הזמנת נשיא לבנון, סולימאן פרנג'יה, ובחסות הליגה הערבית. זאת, כדי להביא לסיומה של מלחמת האזרחים במדינה, להשכין שלום בין הפלגים הנלחמים, ולהחזיר את הסדר והרגיעה בה על כנם.
בתקופה זו היו הכוחות הסורים מעורבים בלחימה נגד גורמי אופוזיציה לבנונים, פלסטינים וגם נוצרים (הפלנגות), נגד צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, וגם נגד כוחות אמריקאים שפעלו בלבנון. מבצע ליטאני חידד אצל הסורים את החשש מפני מהלכים של צה"ל נגד סוריה מכיוון לבנון, ונוכחות הכוחות, בעיקר באזור הבקאע, נועדה לתת מענה לאפשרות כזאת.
ב-1990 השתלטו הסורים לגמרי על לבנון, וגופי המודיעין ניהלו את המדינה לפי ההנחיות שיצאו מדמשק. הסורים תמכו בפעילות חיזבאללה וגורמים אחרים בלבנון בלחימתם נגד צה"ל, וראו עצמם אחראים להגנתה מפני איומים חיצוניים, קרי ישראל. לאחר יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000, נשאר הכוח הסורי ככוח הזר העיקרי בלבנון, לצד הכוח של משמרות המהפכה האיראנים, שהגיע במהלך מלחמת לבנון הראשונה.
במהלך השנים בהן שהה הכוח הסורי בלבנון (כס"ב) נע גודלו בין 20,000 ל-40,000 חיילים. הכוח מוסד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, והפך לגיס מס' 2 בצבא, כאשר הכוחות שהיו ערוכים מול ישראל בגולן הפכו לגיס מס' 1. הוא כלל שלוש דיוויזיות סדירות, ששתיים מהן – 10 ממוכנת ו-14 כוחות מיוחדים/קומנדו, ועוד מספר אגדי קומנדו עצמאיים היו ערוכים דרך קבע בלבנון, והדיוויזיה השלישית, דיוויזיה משוריינת 1, שהוכפפה מבצעית לגיס זה, היתה ערוכה דרך קבע בסוריה.
במלחמת לבנון הראשונה היא קודמה ללבנון ונלחמה נגד צה"ל בדרום הבקאע, והחטיבה הממוכנת שלה, הצטיינה בקרב סולטאן יעקוב. בנוסף פרסו הסורים סוללות טילי קרקע-אוויר בבקאע, כמטריית הגנה אווירית לכוחות, שמרביתן הושמדו במלחמת לבנון הראשונה על ידי חיל האוויר הישראלי. מותו של הנשיא חאפז אל-אסד, ביוני 2000, סימן גם את תחילת סיום הנוכחות של סוריה בלבנון, ולפי פרשנים, גם את תחילת המשבר העדתי שפרץ בסוריה, ואת תחילתה של מלחמת האזרחים במרץ 2011.
איראן מאחורי מותו של באסל אסד?
יצירת הברית בין סוריה למשטר האסלאמי באיראן, לא מנעה ניגודי אינטרסים בין שני הצדדים. סוריה אמנם סייעה לאיראן לחדור ללבנון, בכך שאיפשרה לה לשלוח את כוח משמרות המהפכה ב-1982, סייעה לה בהקמת חיזבאללה, ותמכה בפעילויות אחרות שלה במרחב, כל עוד זה שירת את האינטרסים הסורים. מאידך, ביקשה לצמצם ככל הניתן את השפעת איראן בסוריה וגם בלבנון. לאיראן היו שאיפות ורצונות שונים, שלא תאמו את האינטרסים הסורים בלבנון, להשתלט עליה, ולהפכה למדינה אסלאמית הנוהגת לפי עקרונות הרפובליקה האסלאמית באיראן.
מי שמנע את מימוש הכוונות האיראניות האלה היה נשיא סוריה חאפז אל-אסד, שלא איפשר לאיראנים להשתלט על סוריה ולהפיץ בה את רעיונותיהם, ולהפוך אותה למחוז איראני. הוא ניסה גם למנוע זאת בלבנון. כדברי הגנרל סולימאני, עם מותו של אסד, כמצוטט בספרו של דיפלומט סורי, הוא היה ה"הר" שניצב מול האיראנים, ו"גרם לאיחור של 20 שנה במימוש המיזם שלנו במזרח התיכון, ועכשיו אללה סילק את ההר הזה שניצב מולנו".
אחד הארועים הקשורים, על פי פרשנים, למערכת היחסים בין הנשיא חאפז אל-אסד לאיראן, הוא מותו של באסל, בנו הבכור, שיועד להיות יורשו, בינואר 1994, במה שהוגדר כתאונת דרכים. בסוריה נפוצו שמועות שונות על נסיבות מותו, שהוא נהרג בשל מאבקי כוח בתוך המשפחה, בין הנשיא לאחיו, רפעת. עם זאת, חוקרים ופרשנים שונים, סבורים שייתכן ויד האיראנים היתה בדבר. הדבר מתבסס על כך שהאיראנים לא אהבו כנראה את הרעיון שבאסל, חובב הסוסים והמכוניות, יהיה היורש, בשל פעילותו שלא תאמה את תכניותיהם.
לדעת הפרשנים, ההתפתחויות שחלו בעקבות מותו של באסל סימנו את תחילתו של שלב חדש בחדירה האיראנית לסוריה. רבים מהם מטילים ספק באמיתות המידע על התאונה, ומאשימים את איראן במעורבות בה, שכן נסיבותיה עדיין עלומות ולא פורסמו, ולטענתם איראן היא המרוויחה העיקרית ממותו ומסילוקו מהשלטון. מותו של באסל השפיע מאוד על אביו, ולהדרדרות במצב בריאותו. בעקבות כך הוחזר אחיו הצעיר בשאר מלונדון, ומונה ליורש. נראה כי לאיראנים היתה יד בשכנוע אסד למנותו ליורשו. הם גם שמחו על מינויו לאחר מות אביו, ובאו לדמשק כדי לנחמו על כך, וגם כדי לברכו.
חובבי איראן: החלפת הקצונה
השלב הבא היה, לפי הפרשנים, להכין את השליט החדש והטרי, שהיה רחוק מענייני המדינה, כך שיתפקד בהתאם לרצונותיהם. משימה זו הוטלה על מזכ"ל החיזבאללה, חסן נצראללה, שיחנוך את היורש החדש, ויתקרב אליו כדי לזכות באמונו המלא. זה קרה בביקוריו החוזרים ונשנים של נצראללה בסוריה, בהם הפגין את נאמנותו למשטרה, ואת מוכנותו המלאה לסייע לבשאר בשלטון. בשאר הפך לידידו הקרוב ובעל בריתו של נצראללה, ולתומך נלהב בחיזבאללה.
מהלך נוסף היה, לדעת פרשנים, לשכנע את בשאר לסלק את כל בכירי הצבא שהיו קרובים לאביו. אלו היוו מכשול בפני חדירתה של איראן לסוריה. משימה אותה ביצע נצראללה בהצלחה, כאשר שכנע את בשאר לסלקם במסגרת הלחימה בשחיתות. ואכן, עשרות קצינים בכירים, ממקורבי חאפז אל-אסד, פוטרו בשנים 2000-1996. נצראללה גם שכנע את בשאר למנות במקומם קצינים תומכי איראן, שפעלו לחיזוק הקשרים בין סוריה לאיראן. שלב ראשון בחדירה האיראנית לסוריה, עם השגת דריסת רגל בממסד הצבאי.
נצראללה שכנע את בשאר בצורך להעמיק את הקשרים עם טהראן גם בתחומים אחרים, כגון אישור ביקורים דתיים למאמינים שיעים בסוריה, ומימוש הסכמים מוקפאים בין שתי המדינות. זאת, למרות אזהרות הנשיא אסד לבנו בנוגע לשאיפותיה של איראן באזור. עם מותו של הנשיא אסד, החל נצראללה לפעול ולהכין את הדרך להשתלטות איראן על לבנון. זאת, על ידי שכנוע בשאר לשנות את מדיניות אביו בלבנון. בין היתר, לקחת את התיק הלבנוני מסגן הנשיא, עבד אל-חלים ח'דאם, להעביר מתפקידו של ראש המודיעין הסורי בלבנון, ע'אזי כנעאן, שנחשב לשליטה בפועל, בתואנה שהוא מתכנן לתפוס את השלטון בסוריה, ולמינוי רוסתום ע'זאלה, המקורב לאיראן, במקומו.
על פי פרשנים, נחשב צעד זה לשירות הגדול ביותר שעשה נצראללה עבור איראן, שסייע לתכניותיה ביחס ללבנון, והביאו בסופו של דבר להוצאת הצבא הסורי ממנה. נצראללה נכח גם בלוויית הנשיא אסד, יחד עם עשרות מלוחמי ארגונו, במטרה להפגין את עמידת חיזבאללה לצד בשאר, להעמקת הקשרים ביניהם, ובעצם בין סוריה לאיראן. אלה נוהלו מעכשיו מול הקצונה שתפסה את התפקידים הבכירים בצבא הסורי ובמוסדות המדיניים במדינה, והקלו על חדירת איראן לסוריה.
אחד הארועים שהקלו על השתלטות איראן על המשטר הסורי היה הפלת צדאם חוסיין ומשטרו בעיראק במרץ-אפריל 2003. במיוחד לאחר הכרזת הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש באותה עת, על סוריה כאחת ממדינות ציר הרשע, והאפשרות שיפתח במלחמה גם נגדה, לאחר עיראק, בשל אחזקתה בנשק כימי.
על פי גורמי האופוזיציה הסורית, ניצלה איראן הצהרות אלה כדי ללחוץ על בשאר שיקבל את דרישותיה, בתמורה לפעילותה מול רוסיה, שנועדה למנוע התקפה אמריקאית על סוריה. ואכן במאי 2003 הסכים בשאר לחתום על הסכם הבנות עם איראן. הסכם ששעבד את הכלכלה הסורית לטהראן, והקל על רכישת נכסים בסוריה עבור איראן, באמצעות אנשי עסקים סורים שיעים, שישרתו אינטרסים איראנים, ויסייעו להם להפיץ את השיעה במדינה. בשאר לא הפנים את אזהרות אביו מפני איראן, והפך את ארצו למחוז ה-35 של איראן.
הפיתיון: חיסול רפיק אל-חרירי
איראן לא הסתפקה רק בסוריה, וכיוונה את מאמציה גם לעבר לבנון, באמצעות חיזבאללה. כדי לממש זאת, היתה צריכה להביא לסיום ההשפעה הסורית בה, ובראש וראשונה את הוצאת כוחותיה ממנה. בלבנון גברו הקולות נגד המשך הנוכחות הסורית בה, שהתגברו בעקבות נסיגת צה"ל במאי 2000. נוצר מאבק בין נאמני סוריה למתנגדי המשך נוכחותה, ובראשם ראש הממשלה, רפיק אל-חרירי. על רקע זה יזמו ארצות הברית וצרפת את קבלת החלטה 1559 במועצת הביטחון בספטמבר 2004, שקראה לכיבוד עצמאותה וריבונותה של לבנון, ולסיום הנוכחות הצבאית הסורית בה. כמו גם לפירוק המיליציות הפועלות בה מנשקן, ובראשן חיזבאללה.
סוריה לא נענתה לכך, ולא נקטה בכל צעד למימושה, אך נראה כי בטהראן הבינו את ההזדמנות שהחלטה זו נתנה בידיהם להשיג את מטרתם. חוקרים ופרשנים העוסקים בנושא, מציגים מידע הקושר את איראן לארוע, שבגללו הוציא בשאר אל-אסד את כוחותיו מלבנון - רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. ב-14 בפברואר 2005, באמצעות משאית תופת, מספר חודשים לאחר החלטת מועצת הביטחון. פרשנים ויודעי דבר, ובהם סגן נשיא סוריה לשעבר, ח'דאם, הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה ונשיאה, וגם נגד איש המבצעים של חיזבאללה, עמאד מורניה ואיראן. ח'דאם אמר בראיון במאי 2015 בפריז, כי חרירי נרצח על ידי חיזבאללה וסוריה, על פי הוראה שקיבלו מאיראן, ואף קבע כי "חיזבאללה לא יכול לבצע פשע בסדר גודל כזה ללא החלטה איראנית ישירה."
לדברי הפרשנים, איראן אכן הורתה לחיזבאללה להתנקש בחרירי. כך האשמה תוטל על המשטר הסורי והעומד בראשו, שהיה מסוכסך עם חרירי. מהלך זה עתיד להביא להוצאת הכוחות הסורים מלבנון, ולסיום הנוכחות הסורית בה. הדבר יאפשר לחיזבאללה להרחיב את השפעתו במדינה, דבר שישרת את ההנהגה האיראנית. על פי המידע שהם מציגים, החל ח'אמנאי לדחוק בנצראללה, מספר ימים בלבד לאחר הרצח, ליצור קשר עם ידידו בשאר, ולשכנעו להוציא את צבאו מלבנון, בחסות ובסיוע אנשי חיזבאללה, כדי להבטיח שאף חייל סורי לא יפגע על ידי העם הלבנוני הזועם.
בעקבות ההתנקשות באל-חרירי פרצו הפגנות בלבנון, בעיקר בבירות, שקיבלו את השם "מהפכת הארזים". אלו התמקדו בדרישה להוציא את כוחות הצבא וגורמי המודיעין הסורים מהמדינה, ולסיום השליטה הסורית עליה. ההפגנות זכו לתמיכה בינלאומית נרחבת, שהתבססה על החלטת מועצת הביטחון 1559. מנגד ערך חיזבאללה הפגנות המוניות לתמיכה בסוריה, ולהתנגדות לפירוקו מנשק, כפי שנדרש בהחלטת האו"ם. ההתנקשות הביאה ללחץ בינלאומי על סוריה, לגינוי חריף מצד נשיאי ארצות הברית וצרפת, ולקריאה ליישום מלא של החלטה 1559.
חיזבאללה: השלט הרחוק של איראן
לאחר תקופה קצרה של חוסר תגובה סורית למתרחש, הודיע בשאר ב-2 במרץ 2005 כי כוחותיו יסוגו לחלוטין מלבנון "תוך מספר חודשים". בפועל התבצעה נסיגת הכוחות הסורים במהלך אפריל 2005, ובכך הסתיימה שליטת סוריה בלבנון, ונפתחה הדרך לשליטת איראן בה, באמצעות החיזבאללה.
גורמי ועדת החקירה של האו"ם שהוקמה לחקור בנושא, מסרו כי בידם הוכחות שהמשטר הסורי היה מעורב בהתנקשות, אך יותר מכל, יש בידיהם הוכחות על המעורבות האיראנית במעשה. לדבריהם, באחד הטלפונים הסלולרים שנתפסו על ידי החוקרים, השייכים לאחד מאנשי החיזבאללה שזוהו כמעורבים בהתנקשות, התבצעו לפחות תריסר שיחות לגורם בלתי מזוהה איראן, לפני ההתנקשות ואחריה. איש מודיעין בכיר (כנראה אמריקאי) מסר כי אנשי מבצעים איראנים נשמעו מדברים דקות לפני ההתנקשות, כשהם מנהלים את הארוע. איש CIA בכיר, שהתייחס לנושא, אמר כי אם אכן איראן היתה מעורבת בכך, הרי שסולימאני עמד ללא כל ספק במרכז האירוע הזה.
חדאם אמר בראיון בפברואר 2017, כי רצח רפיק אל-חרירי פתח בפני איראן את הדרך להשתלט על לבנון, שכן הוא היה המתנגד העיקרי להשתלטות חיזבאללה עליה, וכי גם בשאר אל-אסד יפול לזרועותיה, בעקבות האשמתו במעשה. לאחר ההתנקשות החלה איראן אכן להרחיב את השפעתה בלבנון באמצעות חיזבאללה, כולל בתחום הפוליטי הפנימי. כפי שנכתב באחד המאמרים: "סולימאני הצליח להרחיק את בשאר אל-אסד מלבנון לאחר רצח אל-חרירי, כדי שחיזבאללה יוכל להרחיב את מעורבותו והשפעתו המדינית והצבאית בה, עד שיהיה הגורם השלטוני העיקרי במדינה."
מנהיג העדה הדרוזית בלבנון, וליד ג'ונבלאט, אמר באחת מהכרזותיו, כי מי שמקבל החלטות בלבנון אינה הנהגת החיזבאללה, כי אם קאסם סולימאני ועלי ח'אמנאי. למרות שהלבנונים רצו להשתחרר מהנוכחות הסורית ומחסותם, הם גילו שהם החליפו אותה בחסות איראנית. לסיכום, מאז מלחמת לבנון הראשונה אנו עדים לפעילות האיראנית, בסיוע חיזבאללה, לסלק גורמים זרים מלבנון, כולל הכוחות הסורים. פעילות שנעשתה תוך שימוש באמצעים אלימים, והביאה בסופו של דבר להצלחה ולהשגת המטרה.
עם זאת, מאמצים דומים שננקטו וננקטים על ידי איראן להביא לסילוק הכוחות האמריקאים מעיראק ומסוריה, לא הביאו לתוצאה דומה עד כה. אדריכל מדיניות איראנית זו בעשרים השנים האחרונות, קאסם סולימאני, שיעץ לוושינגטון "לעזוב מרצון לפני שנאלצה לעשות זאת בכוח", והבטיח "לפתוח את שערי הגיהנום", אם הכוחות האמריקניים לא יעזבו, סיים את תפקידו ההיסטורי עלי אדמות בתחילת שנה זו.
כך השתמשה איראן בחיזבאללה להשתלט על סוריה ולבנון במלאכת מחשבת רבת שנים. אל"מ (מיל') פסח מלובני פותח צוהר להיסטוריה של האסטרטגיה האירנית במזרח התיכון. חלק שני ומיוחד
http://www.president.ir
בחלק הראשון תיארתי כיצד אירן וחיזבאללה הצליחו להוציא את צה"ל מלבנון. בחלק זה אתאר כיצד השתמשה אירן בחיזבאללה לצורך עיגון השפעתה בסוריה ולבנון. אחד הארועים החשובים שקרו בלבנון לאחר יציאת צה"ל ממנה, היה יציאת הצבא הסורי מלבנון באפריל 2005, לאחר 29 שנים של שהיית קבע במדינה זו, אליה נכנס ביוני 1976 על פי הזמנת נשיא לבנון, סולימאן פרנג'יה, ובחסות הליגה הערבית. זאת, כדי להביא לסיומה של מלחמת האזרחים במדינה, להשכין שלום בין הפלגים הנלחמים, ולהחזיר את הסדר והרגיעה בה על כנם.
בתקופה זו היו הכוחות הסורים מעורבים בלחימה נגד גורמי אופוזיציה לבנונים, פלסטינים וגם נוצרים (הפלנגות), נגד צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, וגם נגד כוחות אמריקאים שפעלו בלבנון. מבצע ליטאני חידד אצל הסורים את החשש מפני מהלכים של צה"ל נגד סוריה מכיוון לבנון, ונוכחות הכוחות, בעיקר באזור הבקאע, נועדה לתת מענה לאפשרות כזאת.
ב-1990 השתלטו הסורים לגמרי על לבנון, וגופי המודיעין ניהלו את המדינה לפי ההנחיות שיצאו מדמשק. הסורים תמכו בפעילות חיזבאללה וגורמים אחרים בלבנון בלחימתם נגד צה"ל, וראו עצמם אחראים להגנתה מפני איומים חיצוניים, קרי ישראל. לאחר יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000, נשאר הכוח הסורי ככוח הזר העיקרי בלבנון, לצד הכוח של משמרות המהפכה האיראנים, שהגיע במהלך מלחמת לבנון הראשונה.
במהלך השנים בהן שהה הכוח הסורי בלבנון (כס"ב) נע גודלו בין 20,000 ל-40,000 חיילים. הכוח מוסד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, והפך לגיס מס' 2 בצבא, כאשר הכוחות שהיו ערוכים מול ישראל בגולן הפכו לגיס מס' 1. הוא כלל שלוש דיוויזיות סדירות, ששתיים מהן – 10 ממוכנת ו-14 כוחות מיוחדים/קומנדו, ועוד מספר אגדי קומנדו עצמאיים היו ערוכים דרך קבע בלבנון, והדיוויזיה השלישית, דיוויזיה משוריינת 1, שהוכפפה מבצעית לגיס זה, היתה ערוכה דרך קבע בסוריה.
במלחמת לבנון הראשונה היא קודמה ללבנון ונלחמה נגד צה"ל בדרום הבקאע, והחטיבה הממוכנת שלה, הצטיינה בקרב סולטאן יעקוב. בנוסף פרסו הסורים סוללות טילי קרקע-אוויר בבקאע, כמטריית הגנה אווירית לכוחות, שמרביתן הושמדו במלחמת לבנון הראשונה על ידי חיל האוויר הישראלי. מותו של הנשיא חאפז אל-אסד, ביוני 2000, סימן גם את תחילת סיום הנוכחות של סוריה בלבנון, ולפי פרשנים, גם את תחילת המשבר העדתי שפרץ בסוריה, ואת תחילתה של מלחמת האזרחים במרץ 2011.
איראן מאחורי מותו של באסל אסד?
יצירת הברית בין סוריה למשטר האסלאמי באיראן, לא מנעה ניגודי אינטרסים בין שני הצדדים. סוריה אמנם סייעה לאיראן לחדור ללבנון, בכך שאיפשרה לה לשלוח את כוח משמרות המהפכה ב-1982, סייעה לה בהקמת חיזבאללה, ותמכה בפעילויות אחרות שלה במרחב, כל עוד זה שירת את האינטרסים הסורים. מאידך, ביקשה לצמצם ככל הניתן את השפעת איראן בסוריה וגם בלבנון. לאיראן היו שאיפות ורצונות שונים, שלא תאמו את האינטרסים הסורים בלבנון, להשתלט עליה, ולהפכה למדינה אסלאמית הנוהגת לפי עקרונות הרפובליקה האסלאמית באיראן.
מי שמנע את מימוש הכוונות האיראניות האלה היה נשיא סוריה חאפז אל-אסד, שלא איפשר לאיראנים להשתלט על סוריה ולהפיץ בה את רעיונותיהם, ולהפוך אותה למחוז איראני. הוא ניסה גם למנוע זאת בלבנון. כדברי הגנרל סולימאני, עם מותו של אסד, כמצוטט בספרו של דיפלומט סורי, הוא היה ה"הר" שניצב מול האיראנים, ו"גרם לאיחור של 20 שנה במימוש המיזם שלנו במזרח התיכון, ועכשיו אללה סילק את ההר הזה שניצב מולנו".
אחד הארועים הקשורים, על פי פרשנים, למערכת היחסים בין הנשיא חאפז אל-אסד לאיראן, הוא מותו של באסל, בנו הבכור, שיועד להיות יורשו, בינואר 1994, במה שהוגדר כתאונת דרכים. בסוריה נפוצו שמועות שונות על נסיבות מותו, שהוא נהרג בשל מאבקי כוח בתוך המשפחה, בין הנשיא לאחיו, רפעת. עם זאת, חוקרים ופרשנים שונים, סבורים שייתכן ויד האיראנים היתה בדבר. הדבר מתבסס על כך שהאיראנים לא אהבו כנראה את הרעיון שבאסל, חובב הסוסים והמכוניות, יהיה היורש, בשל פעילותו שלא תאמה את תכניותיהם.
לדעת הפרשנים, ההתפתחויות שחלו בעקבות מותו של באסל סימנו את תחילתו של שלב חדש בחדירה האיראנית לסוריה. רבים מהם מטילים ספק באמיתות המידע על התאונה, ומאשימים את איראן במעורבות בה, שכן נסיבותיה עדיין עלומות ולא פורסמו, ולטענתם איראן היא המרוויחה העיקרית ממותו ומסילוקו מהשלטון. מותו של באסל השפיע מאוד על אביו, ולהדרדרות במצב בריאותו. בעקבות כך הוחזר אחיו הצעיר בשאר מלונדון, ומונה ליורש. נראה כי לאיראנים היתה יד בשכנוע אסד למנותו ליורשו. הם גם שמחו על מינויו לאחר מות אביו, ובאו לדמשק כדי לנחמו על כך, וגם כדי לברכו.
חובבי איראן: החלפת הקצונה
השלב הבא היה, לפי הפרשנים, להכין את השליט החדש והטרי, שהיה רחוק מענייני המדינה, כך שיתפקד בהתאם לרצונותיהם. משימה זו הוטלה על מזכ"ל החיזבאללה, חסן נצראללה, שיחנוך את היורש החדש, ויתקרב אליו כדי לזכות באמונו המלא. זה קרה בביקוריו החוזרים ונשנים של נצראללה בסוריה, בהם הפגין את נאמנותו למשטרה, ואת מוכנותו המלאה לסייע לבשאר בשלטון. בשאר הפך לידידו הקרוב ובעל בריתו של נצראללה, ולתומך נלהב בחיזבאללה.
מהלך נוסף היה, לדעת פרשנים, לשכנע את בשאר לסלק את כל בכירי הצבא שהיו קרובים לאביו. אלו היוו מכשול בפני חדירתה של איראן לסוריה. משימה אותה ביצע נצראללה בהצלחה, כאשר שכנע את בשאר לסלקם במסגרת הלחימה בשחיתות. ואכן, עשרות קצינים בכירים, ממקורבי חאפז אל-אסד, פוטרו בשנים 2000-1996. נצראללה גם שכנע את בשאר למנות במקומם קצינים תומכי איראן, שפעלו לחיזוק הקשרים בין סוריה לאיראן. שלב ראשון בחדירה האיראנית לסוריה, עם השגת דריסת רגל בממסד הצבאי.
נצראללה שכנע את בשאר בצורך להעמיק את הקשרים עם טהראן גם בתחומים אחרים, כגון אישור ביקורים דתיים למאמינים שיעים בסוריה, ומימוש הסכמים מוקפאים בין שתי המדינות. זאת, למרות אזהרות הנשיא אסד לבנו בנוגע לשאיפותיה של איראן באזור. עם מותו של הנשיא אסד, החל נצראללה לפעול ולהכין את הדרך להשתלטות איראן על לבנון. זאת, על ידי שכנוע בשאר לשנות את מדיניות אביו בלבנון. בין היתר, לקחת את התיק הלבנוני מסגן הנשיא, עבד אל-חלים ח'דאם, להעביר מתפקידו של ראש המודיעין הסורי בלבנון, ע'אזי כנעאן, שנחשב לשליטה בפועל, בתואנה שהוא מתכנן לתפוס את השלטון בסוריה, ולמינוי רוסתום ע'זאלה, המקורב לאיראן, במקומו.
על פי פרשנים, נחשב צעד זה לשירות הגדול ביותר שעשה נצראללה עבור איראן, שסייע לתכניותיה ביחס ללבנון, והביאו בסופו של דבר להוצאת הצבא הסורי ממנה. נצראללה נכח גם בלוויית הנשיא אסד, יחד עם עשרות מלוחמי ארגונו, במטרה להפגין את עמידת חיזבאללה לצד בשאר, להעמקת הקשרים ביניהם, ובעצם בין סוריה לאיראן. אלה נוהלו מעכשיו מול הקצונה שתפסה את התפקידים הבכירים בצבא הסורי ובמוסדות המדיניים במדינה, והקלו על חדירת איראן לסוריה.
אחד הארועים שהקלו על השתלטות איראן על המשטר הסורי היה הפלת צדאם חוסיין ומשטרו בעיראק במרץ-אפריל 2003. במיוחד לאחר הכרזת הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש באותה עת, על סוריה כאחת ממדינות ציר הרשע, והאפשרות שיפתח במלחמה גם נגדה, לאחר עיראק, בשל אחזקתה בנשק כימי.
על פי גורמי האופוזיציה הסורית, ניצלה איראן הצהרות אלה כדי ללחוץ על בשאר שיקבל את דרישותיה, בתמורה לפעילותה מול רוסיה, שנועדה למנוע התקפה אמריקאית על סוריה. ואכן במאי 2003 הסכים בשאר לחתום על הסכם הבנות עם איראן. הסכם ששעבד את הכלכלה הסורית לטהראן, והקל על רכישת נכסים בסוריה עבור איראן, באמצעות אנשי עסקים סורים שיעים, שישרתו אינטרסים איראנים, ויסייעו להם להפיץ את השיעה במדינה. בשאר לא הפנים את אזהרות אביו מפני איראן, והפך את ארצו למחוז ה-35 של איראן.
הפיתיון: חיסול רפיק אל-חרירי
איראן לא הסתפקה רק בסוריה, וכיוונה את מאמציה גם לעבר לבנון, באמצעות חיזבאללה. כדי לממש זאת, היתה צריכה להביא לסיום ההשפעה הסורית בה, ובראש וראשונה את הוצאת כוחותיה ממנה. בלבנון גברו הקולות נגד המשך הנוכחות הסורית בה, שהתגברו בעקבות נסיגת צה"ל במאי 2000. נוצר מאבק בין נאמני סוריה למתנגדי המשך נוכחותה, ובראשם ראש הממשלה, רפיק אל-חרירי. על רקע זה יזמו ארצות הברית וצרפת את קבלת החלטה 1559 במועצת הביטחון בספטמבר 2004, שקראה לכיבוד עצמאותה וריבונותה של לבנון, ולסיום הנוכחות הצבאית הסורית בה. כמו גם לפירוק המיליציות הפועלות בה מנשקן, ובראשן חיזבאללה.
סוריה לא נענתה לכך, ולא נקטה בכל צעד למימושה, אך נראה כי בטהראן הבינו את ההזדמנות שהחלטה זו נתנה בידיהם להשיג את מטרתם. חוקרים ופרשנים העוסקים בנושא, מציגים מידע הקושר את איראן לארוע, שבגללו הוציא בשאר אל-אסד את כוחותיו מלבנון - רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. ב-14 בפברואר 2005, באמצעות משאית תופת, מספר חודשים לאחר החלטת מועצת הביטחון. פרשנים ויודעי דבר, ובהם סגן נשיא סוריה לשעבר, ח'דאם, הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה ונשיאה, וגם נגד איש המבצעים של חיזבאללה, עמאד מורניה ואיראן. ח'דאם אמר בראיון במאי 2015 בפריז, כי חרירי נרצח על ידי חיזבאללה וסוריה, על פי הוראה שקיבלו מאיראן, ואף קבע כי "חיזבאללה לא יכול לבצע פשע בסדר גודל כזה ללא החלטה איראנית ישירה."
לדברי הפרשנים, איראן אכן הורתה לחיזבאללה להתנקש בחרירי. כך האשמה תוטל על המשטר הסורי והעומד בראשו, שהיה מסוכסך עם חרירי. מהלך זה עתיד להביא להוצאת הכוחות הסורים מלבנון, ולסיום הנוכחות הסורית בה. הדבר יאפשר לחיזבאללה להרחיב את השפעתו במדינה, דבר שישרת את ההנהגה האיראנית. על פי המידע שהם מציגים, החל ח'אמנאי לדחוק בנצראללה, מספר ימים בלבד לאחר הרצח, ליצור קשר עם ידידו בשאר, ולשכנעו להוציא את צבאו מלבנון, בחסות ובסיוע אנשי חיזבאללה, כדי להבטיח שאף חייל סורי לא יפגע על ידי העם הלבנוני הזועם.
בעקבות ההתנקשות באל-חרירי פרצו הפגנות בלבנון, בעיקר בבירות, שקיבלו את השם "מהפכת הארזים". אלו התמקדו בדרישה להוציא את כוחות הצבא וגורמי המודיעין הסורים מהמדינה, ולסיום השליטה הסורית עליה. ההפגנות זכו לתמיכה בינלאומית נרחבת, שהתבססה על החלטת מועצת הביטחון 1559. מנגד ערך חיזבאללה הפגנות המוניות לתמיכה בסוריה, ולהתנגדות לפירוקו מנשק, כפי שנדרש בהחלטת האו"ם. ההתנקשות הביאה ללחץ בינלאומי על סוריה, לגינוי חריף מצד נשיאי ארצות הברית וצרפת, ולקריאה ליישום מלא של החלטה 1559.
חיזבאללה: השלט הרחוק של איראן
לאחר תקופה קצרה של חוסר תגובה סורית למתרחש, הודיע בשאר ב-2 במרץ 2005 כי כוחותיו יסוגו לחלוטין מלבנון "תוך מספר חודשים". בפועל התבצעה נסיגת הכוחות הסורים במהלך אפריל 2005, ובכך הסתיימה שליטת סוריה בלבנון, ונפתחה הדרך לשליטת איראן בה, באמצעות החיזבאללה.
גורמי ועדת החקירה של האו"ם שהוקמה לחקור בנושא, מסרו כי בידם הוכחות שהמשטר הסורי היה מעורב בהתנקשות, אך יותר מכל, יש בידיהם הוכחות על המעורבות האיראנית במעשה. לדבריהם, באחד הטלפונים הסלולרים שנתפסו על ידי החוקרים, השייכים לאחד מאנשי החיזבאללה שזוהו כמעורבים בהתנקשות, התבצעו לפחות תריסר שיחות לגורם בלתי מזוהה איראן, לפני ההתנקשות ואחריה. איש מודיעין בכיר (כנראה אמריקאי) מסר כי אנשי מבצעים איראנים נשמעו מדברים דקות לפני ההתנקשות, כשהם מנהלים את הארוע. איש CIA בכיר, שהתייחס לנושא, אמר כי אם אכן איראן היתה מעורבת בכך, הרי שסולימאני עמד ללא כל ספק במרכז האירוע הזה.
חדאם אמר בראיון בפברואר 2017, כי רצח רפיק אל-חרירי פתח בפני איראן את הדרך להשתלט על לבנון, שכן הוא היה המתנגד העיקרי להשתלטות חיזבאללה עליה, וכי גם בשאר אל-אסד יפול לזרועותיה, בעקבות האשמתו במעשה. לאחר ההתנקשות החלה איראן אכן להרחיב את השפעתה בלבנון באמצעות חיזבאללה, כולל בתחום הפוליטי הפנימי. כפי שנכתב באחד המאמרים: "סולימאני הצליח להרחיק את בשאר אל-אסד מלבנון לאחר רצח אל-חרירי, כדי שחיזבאללה יוכל להרחיב את מעורבותו והשפעתו המדינית והצבאית בה, עד שיהיה הגורם השלטוני העיקרי במדינה."
מנהיג העדה הדרוזית בלבנון, וליד ג'ונבלאט, אמר באחת מהכרזותיו, כי מי שמקבל החלטות בלבנון אינה הנהגת החיזבאללה, כי אם קאסם סולימאני ועלי ח'אמנאי. למרות שהלבנונים רצו להשתחרר מהנוכחות הסורית ומחסותם, הם גילו שהם החליפו אותה בחסות איראנית. לסיכום, מאז מלחמת לבנון הראשונה אנו עדים לפעילות האיראנית, בסיוע חיזבאללה, לסלק גורמים זרים מלבנון, כולל הכוחות הסורים. פעילות שנעשתה תוך שימוש באמצעים אלימים, והביאה בסופו של דבר להצלחה ולהשגת המטרה.
עם זאת, מאמצים דומים שננקטו וננקטים על ידי איראן להביא לסילוק הכוחות האמריקאים מעיראק ומסוריה, לא הביאו לתוצאה דומה עד כה. אדריכל מדיניות איראנית זו בעשרים השנים האחרונות, קאסם סולימאני, שיעץ לוושינגטון "לעזוב מרצון לפני שנאלצה לעשות זאת בכוח", והבטיח "לפתוח את שערי הגיהנום", אם הכוחות האמריקניים לא יעזבו, סיים את תפקידו ההיסטורי עלי אדמות בתחילת שנה זו.
