ירושלים, תש"ח: בין תבוסה לניצחון

מבצע "יבוסי" במלחמת העצמאות היה מהקשים והחשובים לשחרור ירושלים. נתקבלו בו החלטות אמיצות וגם המודיעין תרם את חלקו החשוב. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

 

מנזר סן סימון בירושלים, 2020. צילום: יוסי דגן

מנזר סן סימון, מנזר יווני אורתודוקסי בשכונת קטמון בירושלים, נבנה בסוף המאה ה-19 על חורבות מבנה נוצרי קדום. בשכונה גרו אז פקידים בכירים רבים בממשלת המנדט, בריטים וערבים. המנזר שמש בסיס לחיילי צבא ההצלה העיראקים (בפיקוד קאוקג'י) והיה יעד ראשון בהתקפה של הפלמ"ח לשחרור השכונות המערביות של ירושלים מסיוט הצליפה, במסגרת מבצע "יבוסי" במלחמת העצמאות.

ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

במבצע זה, ב-30-29 באפריל 1948, התחולל קרב קשה ועקוב מדם של חטיבת הפלמ"ח הראל בפיקודו של יצחק רבין. קרב קטמון, שבמוקדו עמד המנזר, נמשך שעות רבות. שני הצדדים התקרבו במהלכו להתשה גמורה.

הכח היהודי העיקרי שהשתתף בקרב היה פלוגות א' (בפיקוד מוטקה בן-פורת) וב' (בפיקוד אורי בן ארי) מהגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) של חטיבת הראל בפיקוד יוסף טבנקין, שלהן היו כ-90 לוחמים בכל פלוגה, בנוסף על כוח הסחה בפיקודו של עוזי נרקיס. הגדוד עסק בלחימה רצופה, החל ממבצע "נחשון", והיה שחוק אחרי הקרבות המרים בקסטל ובנבי סמואל. במהלך הלחימה תוגבר הגדוד ביחידות מן הגדוד החמישי של הפלמ"ח ומגדוד מוריה של חטיבת עציוני.

על רקע המצב הקשה, הוחלט בהתייעצות מפקדים בצהרי 30 באפריל 1948 לבקש אישור לנסיגה. בהתייעצות השתתפו מפקד הכוח, אליהו סלע ("רעננה") ושלושת מפקדי המשנה – דוד אלעזר ("דדו", שהיה סמ"פ ולימים רמטכ"ל צה"ל), רפאל איתן ("רפול", שהיה מ"מ ולימים גם הוא רמטכ"ל צה"ל), ובני מרשק, מפקד המסייעת וקצין ההסברה של הפלמ"ח. המג"ד יוסף טבנקין אישר את הנסיגה, אולם לא ניתן היה לבצעה כי  לא התאפשר להוציא את הפצועים בלי להיפגע.

ארבעת המפקדים קבלו החלטה קשה מאין כמותה - אחרי צאת אחרון הנסוגים, הבניין יפוצץ על הפצועים קשה כדי למנוע את הריגתם והתעללות בגופותיהם. המח"ט רבין השהה את פקודת הנסיגה באומרו כי תבוסה בסן סימון תהיה מכת מוות לקרב על ירושלים. על החלטת הנסיגה אמר "דדו" כעבור שנים: "ההחלטה שנגזר עלינו לחרוץ בסן סימון היתה הדרמטית ביותר שהייתי שותף לה אי-פעם".

על סף מתן הוראת הנסיגה והפיצוץ, קיבל המג"ד טבנקין מהש"י (שירות הידיעות של ארגון ההגנה) ידיעה מהאזנה על בריחת מפקד הכוח הערבי, אך היא לא נמסרה לכוח הנצור במנזר עקב תקלה במכשיר הקשר במנזר. ידיעה חיונית נוספת מהאזנה על קריסת הכוח הערבי נמסרה מאוחר יותר  לכוח, לאחר שלמרבה המזל שב מכשיר הקשר לפעול. במקביל הבחינו בתצפית על נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה, וגם מידע זה דווח לכוח במנזר. ההכנות לנסיגה בוטלו, ניתנה פקודה חדשה לחזור לעמדות והן נתפסו מחדש. הידיעות והפקודה הפיחו בלוחמים רוח קרב מחודשת, והם פגעו בלוחמים הערבים שהגיעו עד חומות המנזר. הכוחות הערבים החלו לסגת, המצור על הכוח הוסר, המנזר וסביבתו נכבשו והחלה נטישה המונית של תושבי שכונת קטמון. בקרב נפלו 21 לוחמים ונפצעו 83.

הערבים שיגרו קריאות עזרה לעבר הירדן ודרשו מן הלגיון להתערב. בסיכום המודיעין על המבצע שערך ש"י בירושלים, אנשיו העריכו כי בקרב השתתפו 300 לוחמים ערבים והתבוסה יוחסה ל"חוסר ההכרה הפנימית בהכרח העמידה בקרב" (היום היינו מכנים זאת "נחישות לביצוע המשימה"). ראש הש"י בירושלים, בנימין גבלי, העריך כי הערבים הבינו כי ניצחון היהודים בקטמון מבשר את כיבוש ירושלים כולה.

המודיעין למבצע זה נאסף, בין היתר, מהאזנה לתקשורת ערבית שנעשה ב"ארנבת" – מתקן האזנה חשאי לתקשורת טלפונים קווית שפעל מסוף 1947 במרתף בניין הסוכנות בירושלים. אל המתקן נותבו 30 קווי טלפון מהמרכזייה הראשית בבניין הדואר המרכזי ברחוב יפו, ששירתה עדיין את כל חלקי העיר. במתקן התקיימו משמרות האזנה רצופות, שאפשרו לכסות את כל המתרחש בעיר. בדרך זו קיימה המחלקה הערבית בש"י בירושלים, בראשות יצחק נבון (לימים נשיא המדינה החמישי), האזנה שוטפת לארבע מפקדות ערביות מרכזיות בעיר. 

תודה ליוסי דגן, חוקר תולדות המודיעין האלקטרוני.