מלחמה במגיפות בארץ ישראל - 100 שנה אחורה

בימים אלה מתמודד העולם, ועמו מדינת ישראל, עם מגפה המשבשת את מהלך החיים האישיים והציבוריים. תזכורת לחיזוק על מגיפת המלריה של המאה ה-20 – ועל היכולת של הישוב היהודי להתגבר עליה – בטור השבועי של אפרים לפיד

 

מלחמה במגיפות בארץ ישראל - 100 שנה אחורה

חברי משלחת חבר הלאומים למלחמה במלריה מעל תעלת ניקוז בביצות כבארה (כיום בית חנניה בחוף כרמל), מאי 1925. צילום: צבי אורון (אורושקס), קתדרה, גיליון 134

ב-1923 הוקם ארגון הבריאות של חבר הלאומים, (שהפך אחר כך לארגון הבריאות העולמי, WHO) לטיפול במשבר הבריאות לאחר מלחמת העולם הראשונה, קביעת מדיניות בתחום בריאות הציבור ויצירת תקנים בינלאומיים בתחום זה. היה זה הביטוי הראשון לחבירת גורמים רפואיים שונים ברמה העולמית כדי להילחם במחלות מידבקות ולהקים מנגנונים בינלאומיים לטיפול בבריאות הציבור. בתוך פחות מעשור הפך ארגון הבריאות של חבר הלאומים ליוזם המרכזי של פרויקטים בתחום בריאות הציבור ברמה הבינלאומית ויישום רפואה חברתית ברחבי אירופה, ובהמשך גם ביבשות אחרות.

ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרםבפייסבוק ובטוויטר

ההיסטוריה של ארץ ישראל - מתקופת המקרא ועד ימינו - רצופה אזכורים של מחלות ומגפות: דבר, אבעבועות שחורות, טיפוס, ובמאות האחרונות גם חולירע, שבו ופקדו את הארץ מעת לעת. בגלל מיקומה של הארץ, הגאוגרפיה שלה והיותה דרך מעבר לצבאות ולעולי רגל, היתה אוכלוסייתה חשופה למחלות רבות ופגיעה מאוד.

המחלה החשובה ביותר היתה כאמור מחלת הקדחת, שהייתה אנדמית ואפידמית. לאחר מלחמת העולם הראשונה חל מפנה בתחלואה הזיהומית בארץ. השלטון הצבאי, ולאחריו הממשל המנדטורי, נקטו שורה ארוכה של פעולות לשיפור בריאות הציבור. הוקמו ושוקמו תשתיות תברואתיות של הספקת מים, ביוב ופיקוח על המזון. תקנות וחוקים הסדירו היבטים מגוונים של בריאות הציבור. הוקמה מחלקת הבריאות המנדטורית, והיא הפעילה מִנהל רפואי מתקדם, הכינה תוכניות פעולה ארציות ופיקחה על ביצוען. השיפור הדרמטי בתחלואה במחלות הזיהומיות בארץ ישראל התרחש בעשור השלישי של המאה ה-20. התחלואה באבעבועות שחורות, בדבר, בטיפוס, בגרענת ובשורה ארוכה של מחלות אחרות החלה לרדת, וחלקן נעלמו לחלוטין.

גולת הכותרת של המאבק במחלות הזיהומיות היה המאבק במלריה. ההיערכות למלחמה במלריה כללה גיוס אמצעים וכוח אדם בהיקפים חסרי תקדים, וטובי המומחים בארץ בנושאים הקשורים לקדחת וליתושים, לתברואה ולהנדסה, התוו תוכניות ודרכי פעולה. ההשקעה האדירה והיקף המאמצים להבריא את תושבי הארץ מהמחלה הביא את חבר הלאומים לשגר לארץ משלחת ב-1925, בתקופת שיא הפעילות נגד המלריה. לקראת סיום ביקורה, סיירה המשלחת במקורות הירקון, בפתח תקווה ובעיר יפו. ראש העיר תל אביב דאז, מאיר דיזנגוף, נפגע מכך שהמשלחת לא ביקרה בעירו.

האסטרטגיה של המאבק במלריה בארץ כוון בראש ובראשונה כנגד היתושים מעבירי המחלה. בתחילת שנות העשרים עדיין לא הוכרע בעולם הרחב מהי הדרך היעילה והנכונה להילחם במלריה, ובמה כדאי להשקיע את מרב המאמצים. בשנות העשרים ניטש בארץ ובעולם מאבק בין סוגי ידע שונים על המלחמה במלריה, והחל מעבר מתפיסות מדעיות שהיו מקובלות לפני מלחמת העולם הראשונה לתפיסות מדעיות חדשות. התפיסות החדשות היו צריכות להתחרות על מקומן ולהוכיח את יעילותן.

ד"ר הלל יפה (אשר על שמו קרוי בית החולים בחדרה) היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, מבולטי חוקרי המלריה, איש ציבור ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל. יפה טען כי ברמה הארצית יש להילחם בקדחת באמצעות כינין. הידע שלו לא היה עדכני עוד לאחר המלחמה, עם עליית תאוריות חדשות למלחמה במלריה. עם כניסתן של מחלקת הבריאות המנדטורית ו"הדסה" ככוחות חדשים לזירת המאבק במלריה בארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, הודרו מן המאבק רופאי היישוב הוותיקים - ובראשם יפה. האמצעים החשובים ביותר במאבק במלריה היו טיפול בחולים ובנשאים והסברה כיצד להימנע מהדבקה. בדו"ח של המשלחת הודגשה ההצלחה הרבה שהושגה בארץ על ידי שימוש באמצעים נגד זחלי היתושים, וצויין כי פלשתינה יכולה לשמש מופת להתגברות על המחלה.

בארץ ישראל נמשכה הפעילות נגד המלריה כל תקופת המנדט הבריטי, וגם לאחר הקמת המדינה. אירועים כמו מלחמת העצמאות, ששיבשה את מהלך הפעילות הרגיל; והעלייה הגדולה בשנות החמישים, שעלו בה חולי מלריה רבים, לא עצרו את הירידה המתמדת בתחלואה במלריה. עברו קרוב לחמישים שנה מאז תחילת המאבק העיקש במלריה עד להדברה הסופית של המחלה.

בדו"ח שפירסם ארגון הבריאות הבינלאומי ב-1967 הוכרה מדינת ישראל כמדינה שהודברה בה המלריה האנדמית. מדי שנה מאובחנים בארץ כמה עשרות מקרי מלריה, אך כולם מקרים מיובאים של מטיילים ישראלים, תיירים, עולים או עובדים זרים. מדינת ישראל נמצאת כיום במצב הקרוי "אנופליזם ללא מלריה", שבו יתושי האנופלס נדחקו לנישות אקולוגיות מבודדות ואינם מהווים עוד גורם סיכון לחזרת המלריה לארצנו.

מאמר זה מתבסס על המאמר "מסע משלחת חבר הלאומים לחקירת המלריה בארץ ישראל בשנת 1925" מאת זלמן גרינברג ורקפת זלשיק, קתדרה 134, תש"ע.