47 שנה לטרגדיית המטוס מלוב
מטוס בלתי-מזוהה שחדר לסיני בפברואר 1973 התברר רק לאחר שהופל כמטוס נוסעים לובי, שטייסו התבלבל. תזכורת לטעות אנוש קשה בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 23/02/2020
הרמטכ"ל בזמן תקרית המטוס הלובי, רא"ל דוד אלעזר. צילום ארכיון: לע"מ
ב-21 בפברואר 1973 התגלה מטוס זר על מסך המכ"ם של חיל האוויר, כשהוא עושה דרכו לחצי האי סיני, שהיה אז בידי ישראל. מיד עם גילוי המטרה עלה החשש כי מדובר במטוס עוין. חששות אלה ישבו על תודעה של חטיפות מטוסים ע"י מחבלים בשנים ההן. זמן קצר לאחר גילויו, הוחלט להנחית את המטוס הזר בשדה התעופה בבסיס חיל האוויר ברפידים. לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם המטוס עלו בתוהו, הוזנקו לעברו שני מטוסי קורנס (פאנטום). כעבור מספר דקות זוהה המטוס מחברת התעופה הלובית. מרגע זה ניסו גורמים בצה"ל ליצור קשר עם נמל–התעופה של קהיר, אך ללא הצלחה. מכיוון שהמטוס חלף מעל מערך טילי הקרקע–אוויר של מצרים מבלי שנפגע, גבר החשש שמדובר בפעולה מתואמת עם הצבא המצרי.
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
טייסי הקורנסים התקרבו למטוס כדי להסב את תשומת ליבו של הטייס על-ידי יריות אזהרה וניסיון לסמן לו, בסימנים מוסכמים בינלאומיים, כי עליו לנחות מיד. לאחר שהבינו כי הטייס אינו מתכוון להנחית את המטוס, ירו מטוסי הקורנס פעם נוספת צרור אזהרה לפני חרטומו. הטייס הגיב לאותות אשר נשלחו לכיוונו על ידי הוצאת כן הנחיתה וסימני ידיו, אך עם זאת המשיך בטיסתו.
המטוס טס מעל מטרות רגישות בסיני וכיוון טיסתו היה הנגב, שגם בו נמצאות מטרות ישראליות רגישות. כאשר מטוסי חיל האוויר התקרבו למטוס, התברר כי חלונותיו מוגפים, ומשום כך לא התאפשר לטייסים להבחין בנוסעים. לנוכח המצב, הורה מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי הוד, לירות פעם נוספת יריות אזהרה לפני חרטומו של המטוס. הקורנסים ירו צרור נוסף, וכאשר המטוס לא הגיב פנה האלוף הוד לרמטכ"ל דאז, רב אלוף דוד אלעזר (דדו), הסביר לו את המצב ואת שיקוליו וקיבל את אישורו להנחית את המטוס בכוח, גם אם יהיה צורך להשתמש באש.
המטוסים קיבלו הוראה לירות אל קצה כנפו הימנית של המטוס, אך גם לאחר פעולה זו לא צייתו טייסיו של המטוס. אז קיבלו הטייסים הוראה לירות אל שורש הכנף. כנף המטוס נפגעה קשה והמטוס ניסה לנחות נחיתת אונס, אך ללא הצלחה - והתרסק אל אדמת סיני. 110 נוסעים ואנשי צוות נהרגו ושלושה נפצעו.
כאשר פוענחו הקלטות "הקופסה השחורה" של המטוס, התברר כי טיסתו הייתה רצופה טעויות של צוות המטוס ושל נמל התעופה בקהיר. כבר מעל שטח מצרים גילה הצוות כי המטוס סטה מהמסלול המתוכנן. באותה שעה נשבה רוח חזקה בעוצמה של 150 קמ"ש ונוצרו קשיים בתקשורת בין המטוס לבין נמל–התעופה בקהיר. היתה אי–וודאות בדבר מקום הימצאו המדויק של המטוס לאורך כל הדרך. חוסר וודאות זה היה משותף הן לצוות המטוס והן לפיקוח והבקרה בקהיר. בעוד קברניט המטוס היה משוכנע כי הוא נמצא עדיין במסלולו ממערב לקהיר, הרי בפועל היה ממזרח לקהיר, תוך סטייה משמעותית מהנתיב המתוכנן. למרות שהקברניט הבחין במפרץ סואץ, הוא המשיך לטוס מזרחה תוך התעלמות מההוראות הברורות והחמורות האוסרות טיסה אזרחית באזור. את מטוסי הפאנטום שהתקרבו אליו, זיהה הצוות בטעות כמטוסי מיג.
"לא יכולנו לקחת בחשבון טעויות רבות כל כך בהתנהגות צוות המטוס, בייחוד שברקע יש לנו ידיעות על כוונות לחטיפות מטוסים", אמרו הרמטכ"ל אלעזר והאלוף הוד במסיבות העיתונאים שנערכו לאחר התקרית. הם הדגישו כי לא הייתה כל כוונה להפיל את המטוס, אלא רק לגרום לנחיתתו.
ממרחק השנים ידועים היחסים המורכבים בצמרת הביטחונית סביב הפלת המטוס הלובי: הרמטכ”ל אלעזר, שנקרא מתוך המקלחת בתום מנוחה קלה שלאחר ליל מבצע גדול בלבנון (“ברדס”) כדי לאשר את המלצת מפקד חיל-האוויר להפיל את המטוס; ראש אגף המטה, אלוף ישראל טל, מספר 2 במטכ”ל, שלא נשאל לדעתו (השלילית) אף שהיה זמין במשרדו; שר הביטחון משה דיין, שלדברי מזכירתו חשד שהרמטכ”ל מנסה לתמרן אותו להסכים בדיעבד לפעולה שהוצגה כאילו טרם התרחשה; וראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא, שאליו הגיע דבר האירוע באקראי מקציני מודיעין חיל האוויר. זעירא טלפן לרמטכ”ל והזהיר אותו - גם כטייס שחווה תקלה מרסקת בסיני - שלא לפרש טעות אפשרית של קברניט אזרחי כמזימה. דדו, שהבין שזעירא צודק, טרק את הטלפון ללא אומר וניסה לבטל את האישור להפלה, אך מאוחר מדי.
הדמות המרכזית בפרשה היתה מפקד חיל האוויר אלוף מרדכי (מוטי פיין) הוד. מתברר כי לולא נמצא הוד במוצב השליטה של החיל, בקריה בתל אביב, לא היה האסון מתרחש. אילו היה שם במקומו רמשל"ט תורן, אחד מעוזריו, קצין בכיר כלשהו בחיל - לא היתה לו סמכות להפיל מטוס אזרחי. הוד לבדו היה מוסמך לעשות זאת, גם בלי אישור מהרמטכ”ל.
בעקבות התקרית התהדק שיתוף הפעולה בין מועמר קדאפי לאנואר סאדאת, ומטוסי מיראז׳ לוביים, בעלי טווח חדירה לישראל, הושאלו לחיל-האוויר המצרי. ממשלת ישראל קיבלה החלטה על תשלום פיצויים למשפחות הקורבנות.
תודה לאתר חיל האוויר, לאבינעם מיסינקוב באתר "מרקיע שחקים" ולאמיר אורן, באתר "הארץ"
מטוס בלתי-מזוהה שחדר לסיני בפברואר 1973 התברר רק לאחר שהופל כמטוס נוסעים לובי, שטייסו התבלבל. תזכורת לטעות אנוש קשה בטור השבועי של אפרים לפיד
הרמטכ"ל בזמן תקרית המטוס הלובי, רא"ל דוד אלעזר. צילום ארכיון: לע"מ
ב-21 בפברואר 1973 התגלה מטוס זר על מסך המכ"ם של חיל האוויר, כשהוא עושה דרכו לחצי האי סיני, שהיה אז בידי ישראל. מיד עם גילוי המטרה עלה החשש כי מדובר במטוס עוין. חששות אלה ישבו על תודעה של חטיפות מטוסים ע"י מחבלים בשנים ההן. זמן קצר לאחר גילויו, הוחלט להנחית את המטוס הזר בשדה התעופה בבסיס חיל האוויר ברפידים. לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם המטוס עלו בתוהו, הוזנקו לעברו שני מטוסי קורנס (פאנטום). כעבור מספר דקות זוהה המטוס מחברת התעופה הלובית. מרגע זה ניסו גורמים בצה"ל ליצור קשר עם נמל–התעופה של קהיר, אך ללא הצלחה. מכיוון שהמטוס חלף מעל מערך טילי הקרקע–אוויר של מצרים מבלי שנפגע, גבר החשש שמדובר בפעולה מתואמת עם הצבא המצרי.
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
טייסי הקורנסים התקרבו למטוס כדי להסב את תשומת ליבו של הטייס על-ידי יריות אזהרה וניסיון לסמן לו, בסימנים מוסכמים בינלאומיים, כי עליו לנחות מיד. לאחר שהבינו כי הטייס אינו מתכוון להנחית את המטוס, ירו מטוסי הקורנס פעם נוספת צרור אזהרה לפני חרטומו. הטייס הגיב לאותות אשר נשלחו לכיוונו על ידי הוצאת כן הנחיתה וסימני ידיו, אך עם זאת המשיך בטיסתו.
המטוס טס מעל מטרות רגישות בסיני וכיוון טיסתו היה הנגב, שגם בו נמצאות מטרות ישראליות רגישות. כאשר מטוסי חיל האוויר התקרבו למטוס, התברר כי חלונותיו מוגפים, ומשום כך לא התאפשר לטייסים להבחין בנוסעים. לנוכח המצב, הורה מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי הוד, לירות פעם נוספת יריות אזהרה לפני חרטומו של המטוס. הקורנסים ירו צרור נוסף, וכאשר המטוס לא הגיב פנה האלוף הוד לרמטכ"ל דאז, רב אלוף דוד אלעזר (דדו), הסביר לו את המצב ואת שיקוליו וקיבל את אישורו להנחית את המטוס בכוח, גם אם יהיה צורך להשתמש באש.
המטוסים קיבלו הוראה לירות אל קצה כנפו הימנית של המטוס, אך גם לאחר פעולה זו לא צייתו טייסיו של המטוס. אז קיבלו הטייסים הוראה לירות אל שורש הכנף. כנף המטוס נפגעה קשה והמטוס ניסה לנחות נחיתת אונס, אך ללא הצלחה - והתרסק אל אדמת סיני. 110 נוסעים ואנשי צוות נהרגו ושלושה נפצעו.
כאשר פוענחו הקלטות "הקופסה השחורה" של המטוס, התברר כי טיסתו הייתה רצופה טעויות של צוות המטוס ושל נמל התעופה בקהיר. כבר מעל שטח מצרים גילה הצוות כי המטוס סטה מהמסלול המתוכנן. באותה שעה נשבה רוח חזקה בעוצמה של 150 קמ"ש ונוצרו קשיים בתקשורת בין המטוס לבין נמל–התעופה בקהיר. היתה אי–וודאות בדבר מקום הימצאו המדויק של המטוס לאורך כל הדרך. חוסר וודאות זה היה משותף הן לצוות המטוס והן לפיקוח והבקרה בקהיר. בעוד קברניט המטוס היה משוכנע כי הוא נמצא עדיין במסלולו ממערב לקהיר, הרי בפועל היה ממזרח לקהיר, תוך סטייה משמעותית מהנתיב המתוכנן. למרות שהקברניט הבחין במפרץ סואץ, הוא המשיך לטוס מזרחה תוך התעלמות מההוראות הברורות והחמורות האוסרות טיסה אזרחית באזור. את מטוסי הפאנטום שהתקרבו אליו, זיהה הצוות בטעות כמטוסי מיג.
"לא יכולנו לקחת בחשבון טעויות רבות כל כך בהתנהגות צוות המטוס, בייחוד שברקע יש לנו ידיעות על כוונות לחטיפות מטוסים", אמרו הרמטכ"ל אלעזר והאלוף הוד במסיבות העיתונאים שנערכו לאחר התקרית. הם הדגישו כי לא הייתה כל כוונה להפיל את המטוס, אלא רק לגרום לנחיתתו.
ממרחק השנים ידועים היחסים המורכבים בצמרת הביטחונית סביב הפלת המטוס הלובי: הרמטכ”ל אלעזר, שנקרא מתוך המקלחת בתום מנוחה קלה שלאחר ליל מבצע גדול בלבנון (“ברדס”) כדי לאשר את המלצת מפקד חיל-האוויר להפיל את המטוס; ראש אגף המטה, אלוף ישראל טל, מספר 2 במטכ”ל, שלא נשאל לדעתו (השלילית) אף שהיה זמין במשרדו; שר הביטחון משה דיין, שלדברי מזכירתו חשד שהרמטכ”ל מנסה לתמרן אותו להסכים בדיעבד לפעולה שהוצגה כאילו טרם התרחשה; וראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא, שאליו הגיע דבר האירוע באקראי מקציני מודיעין חיל האוויר. זעירא טלפן לרמטכ”ל והזהיר אותו - גם כטייס שחווה תקלה מרסקת בסיני - שלא לפרש טעות אפשרית של קברניט אזרחי כמזימה. דדו, שהבין שזעירא צודק, טרק את הטלפון ללא אומר וניסה לבטל את האישור להפלה, אך מאוחר מדי.
הדמות המרכזית בפרשה היתה מפקד חיל האוויר אלוף מרדכי (מוטי פיין) הוד. מתברר כי לולא נמצא הוד במוצב השליטה של החיל, בקריה בתל אביב, לא היה האסון מתרחש. אילו היה שם במקומו רמשל"ט תורן, אחד מעוזריו, קצין בכיר כלשהו בחיל - לא היתה לו סמכות להפיל מטוס אזרחי. הוד לבדו היה מוסמך לעשות זאת, גם בלי אישור מהרמטכ”ל.
בעקבות התקרית התהדק שיתוף הפעולה בין מועמר קדאפי לאנואר סאדאת, ומטוסי מיראז׳ לוביים, בעלי טווח חדירה לישראל, הושאלו לחיל-האוויר המצרי. ממשלת ישראל קיבלה החלטה על תשלום פיצויים למשפחות הקורבנות.
תודה לאתר חיל האוויר, לאבינעם מיסינקוב באתר "מרקיע שחקים" ולאמיר אורן, באתר "הארץ"
